שמונה עשר ימים של תפילות. שמונה עשר ימים של מתח וחרדה. שמונה עשר ימים של ציפייה דרוכה, ציפייה שחצתה מגזרים ואיחדה את עם ישראל אל תוך כנסי אחדות ועצרות תפילה בתקווה שאולי יקרה הנס ואולי נזכה לראות את הבנים, הבנים של כולנו, את אייל, את גלעד ואת נפתלי חוזרים לבית, להורים, לחברים, לספסלי הישיבה ובכלל חוזרים לכולנו, לכל אזרחי ישראל שקיוו, והתפללו לשובם.
כמו כל בית ישראל ששמעו את הקולות מבתי המשפחות גם אני שמעתי את אותם קולות, גם אני שמעתי פעם אחר פעם את ההורים המודאגים שבכל רגע נתון רק דיברו על אמונה ורק העבירו מסרים של חיזוק לכל מי שרק בא לחזק ולעודד. עם ישראל בא בהמוניו לחזק ולעודד ויצאו מעודדים אל מול נהרות הביטחון והאמונה ששטפו את כולנו, נהרות של אמונה פשוטה וצרופה שמגלמות בתוכם את האמירה כי כל דעביד רחמנא לטב עביד.
נראה כי אין צורך להסביר את המושג לב של אמא ומה הוא מגלם בתוכו ובגלל זה בדיוק קשה עד בלתי אפשרי להסביר במילים את אותן תעצומות הנפש אותן הקרינו האמהות. למרות הכאב, למרות ההבנה שסיפור כזה גם עלול להסתיים באופן טראגי כפי שאכן קרה, ולמרות כל אותם מחדלים שנעשו מרגע החטיפה, כל מה שיכולנו לשמוע מהן זו הבקשה התמידית שעם ישראל ימשיך בתפילות וימשיך באחדות כדי שזה יעמוד לזכותם של הבנים פרחי החמד שנחטפו על ידי בני עוולה שפלים וצמאי דם שבאותו זמן עדיין לא היה ברור מה עלה בגורלם.
עוד באתר:
מסתבר שאותה אמונה תמימה שליוותה את המשפחות באותם ימים לא עזבה אותם גם לא עם היוודע דבר מציאת הגופות אך גם לא כשהתבררו ממדי האסון והצורה בה נהגו אותם רוצחים שפלים ונתעבים ביקיריהם מרגע החטיפה ועד לשלב הסתרת הגופות זמן קצר לאחר מכן.
אין שיעור באמונה גדול יותר מאשר לשמוע את האם הסופדת לבנה בדמעות ואומרת לכל אותם אלו שעשו במלאכה, מלאכת החיפושים "הבטחתם שתחזירו אותם והחזרתם" למרות הצורה בה הם חזרו רק מתוך הבנה ואמונה שיד ה' היתה כאן וכי אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה.
במקרה הקשה והנורא הזה ראינו גם את כוחה של האמונה לאורך הדורות בעת ששמענו את הסבא שמספיד את נכדו, מספיד אותו בצורה ובאופן הראויים להערצה, הספד שכולו אמונה במי שאמר והיה העולם, ללא התלהמות וללא בקשת נקמה למרות שמתו מוטל לפניו והלב רותח ומסרב להאמין שאכן הנורא מכל קרה.
ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים.
