הגמרא במסכת ברכות מספרת, כי בשעה שרבי יוחנן בן זכאי היה על ערש דווי, באו תלמידיו לבקרו. כשנכנסו לחדר, ראו התלמידים את רבם הגדול בשעתו האחרונה בעולם הזה, נרגש ומפוחד מפני הרגע שבו יצטרך לתת דין וחשבון ולא האמינו למראה עיניהם. הם לא הבינו כיצד "נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק", כלשונם, כל – כך חושש מגזר דין של מעלה ותמהו בפניו: "מפני מה אתה בוכה?"
ענה להם רבי יוחנן בן זכאי ואמר: "אילו היו מוליכין אותי לפני מלך בשר ודם, הייתי בוכה, ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים – על אחת כמה וכמה." רבי יוחנן העיד על עצמו, כי אפילו בפני מלך שהיום כאן ומחר בקבר, ואם כועס עלי – אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני – אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני – אין מיתתו מיתת עולם. גם בפני מלך כזה, שאפשר לפייס אותו בדברים ולשחד אותו בממון, עם כל זאת, העיד על עצמו רבי יוחנן, הייתי בוכה. אם-כן, אמר להם התנא הקדוש, כעת, שעתידים להוליך אותי לפני מלך מלכי המלכים – על אחת כמה וכמה!
"ולא עוד", – הוא הוסיף – "אלא שיש לפניי 'שני דרכים': אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכין אותי. לפיכך," – סיים את דבריו – האם ייתכן, שלא אבכה?!".
עוד באתר:
נשאלת השאלה, מה הוסיף רבי יוחנן בדבריו האחרונים מעבר לדבריו הראשונים? מפני מה אדם מתיירא מגזר דין של מעלה, אם לא משום שיש לפני כל אחד ואחד שתי אפשרויות – גן עדן במקרה הטוב וחלילה גיהנם במקרה הרע. זהו החשש העיקרי שמטריד את האדם המאמין במהלך חייו, ובמיוחד ברגעיו האחרונים. מה פירוש המילים "ולא עוד"? מה בא רבי יוחנן ללמד את תלמידיו?
לשאלה זו מצאתי תשובה בדברי סבי הגדול, הרב יצחק ידידיה פרנקל זצ"ל.
פרשת ניצבים פותחת במשפט: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ד' אלוקיכם" וממשיכה בפירוט הניצבים מכל הדרגות והמעמדות, החל מ"ראשיכם ושבטיכם" ועד "חוטב עציך ושואבי מימיך".
אמנם כן, כולכם ניצבים ועתידים ליתן את הדין לפני ד' אלוקיכם, אך אינו דומה דינם של חוטבי העצים ושואבי המים, הנידונים באופן אישי כל אחד ואחד לפי כוחותיו ויכולותיו, לעומת דינם של 'ראשי שבטיכם'.
מנהיגי הציבור שבכל דור ודור אינם עומדים למשפט פרטי בלבד. עליהם מוטל לעמוד אף במשפט ציבורי. כשהם יגיעו לשמיים ויתייצבו בפני בורא עולם, יבחנו שם, כביכול, כיצד השפיעה ההתנהלות שלהם על הציבור, שסר למרותם. אם חלילה, התנהגותם לקתה בחסר, עליהם יהיה לתת את הדין לא רק על עצמם אלא לשאת באחריות אף על ההשפעה השלילית, שנגרמה מכך לציבור כולו.
לאור הדברים הללו ביאר סבי הגדול, כי זו הייתה תשובתו של רבי יוחנן,
רבי יוחנן בן זכאי אמר לתלמידיו: אינני כמות כל האדם. בשונה משאר העולם, אני לא חייב לתת דין וחשבון רק על מעשיי במישור הפרטי. לפניי שני דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גיהנם – אפילו אצא זכאי בדיני הפרטי, ביחסים המוצנעים ביני לבין בוראי, עדיין לא מובטח לי, כי אף במישור הציבורי אצא זכאי!
לי יש שני דיונים, שני דרכים, ולכך אני ירא מאימת הדין.
