חצופה; אל תיכנסי למרחב האישי של האמונה שלי

אני לא ראיתי את זה כי הייתי עסוקה בדיבור, דיבור, דיבור, צפוף כזה, של הרבה מלל בדקה כזה, דיבור של בנות שדוחסות הרבה מילים ברגעים שהן מתרגשות.

אני לא ראיתי, אבל גילי כן ראתה.

גילי ישבה מהצד והקשיבה. הביטה בשתינו משוחחות וראתה משהו. משהו שאני לא ראיתי, כי הייתי עסוקה בלהיות ה'דתיה הבסדרית' מול ההיא הזאת.

גילי בחורה עמוקה. אפשר לדבר איתה על הכל, כמו גדולה.

היא בת של חברה שלי, שתיהן היו שם גם, אבל על ספה אחרת. ממול.

שבעה, תל אביב, דירה יפה עם נגיעה אומנותית מיוחדת, פסנתר כנף, אנשי תרבות ישראלים ידועים, הרבה ספרי אומנות שמנים מונחים על ספסל מצופה כריות מרובעות, מרופדות בבד מרוקאי אותנטי.

תמיד כשאני נכנסת למקומות האלה הכל עולה בי.

המי הייתי לו לא הייתי חוזרת בתשובה, המה אני מייצגת כאן עבורם עם המראה החרדי שלי, ועל כל אלה נוספת אווירת המלחמה, החטופים, הצבא, החרדים, הדאגות של אמא שלי בקשר למה יהיה עם המדינה.

אני נכנסת, מסתכלת ממרחק סביר מי נגד מי. מזהה אישה שגם באה לנחם. מוכרת. היטב. לי ולעולם. דמות. הילדים שלה היו עם שלי בגן. אני מתקרבת, אין לה מושג שאני זו אותה חילונית מפעם שהיא היתה מתקשרת אליה בצהריים ומבקשת שאאסוף לה גם.

התקמטתי, הזדקנתי. היא גם.

אני מזהה אותה רק מפני שהיא מוכרת, שחקנית, אומנית, אזור כזה. היא הזדקנה כאילו עברו מאה שנה, אני במצב טוב יותר, מבטיחה.

אני שואלת אותה בת כמה בתה כעת, בן כמה הבן, אנחנו משוות גילאים, מתחבקות, מדברות בנוסטלגיה על העוזרת של הגננת.

אני שואלת מה שלום הילדה הגדולה ואיפה היא היום, היא עונה לי שהיא לומדת בברלין אומנות ופילוסופיה, שהיא היתה בבית הספר האנטרופוסופי בכפר הירוק אחרי הגן המשותף, שתינו מתרגשות. אני מזכירה לה עוד פרט שאני זוכרת מאז, פרט שרק אני יודעת עליה, והיא בכלל נמסה, "איך את זוכרת?".

אני זוכרת.

 

היא בקושי שואלת על הילדים שלי, מאוד ריכוזית כזו בעצמה, ובכל זאת אני תוקעת שיש לי נכדים ושאותה ילדה שהיתה עם שלה בגן כבר אמא בעצמה, ועוד כהנה וכהנה פרטי רכילות עצמיים שיש לי צורך כסבתא לנפנף בהם.

"אז את ממש גרה בבני ברק?" היא שואלת.

"ממש", אני עונה.

היא עושה פרצוף מודאג. לוקחת נשימה תיאטרלית אופיינית לה, ושואלת בעוצמה:

"את באמת מאמינה בכל זה?"

"בכל מה?"

"ביהדות הזו, בתורה, באלוקים?"

"ברור".

חייכתי. מכירה בעל פה את הראש של אלה, את השאלות, את הלך המחשבה.

אחרי שנייה, הנה זה בא, היא ממשיכה בשאלה אינטלגנטית, אינטלקטואלית, אקדמאית, פילוסופית, שהיא הביאה מברלין,

"זה פשוט לא יתואר. את באמת מאמינה בכל זה?"

"ברור" עניתי לה. "נראה לך שמישהו מכריח אותי?"

היא רצתה להקיא עליי, הקמטים שלה הזכירו לי בשלב הזה, מכשפה.

"והילדים שלך כולם דתיים?". עוד נשימה.

"כן", אמרתי לה, "ברוך ה'".

"באמת?"

"באמת באמת, הכי אמת. הבן שלי שהיה עם שלך בגן, תלמיד חכם, בכוילל".

"מה נסגר איתך, אפרת"?

כל זמן השיחה הזו, גילי ישבה על הספה ממול וראתה הכל. גם אמה.

גילי בחורה חרדית, גם אמה. בעלות תשובה.

כשלגברת מהגן הסתיימה כמות הסבלנות, היא פשוט הגיעה למיצוי עצמי, זה קרה ברגע. היא קמה, בבום, והלכה. האמונה שלי עצבנה אותה.

גילי התקרבה אליי והעירה את תשומת לבי לדבר שלא שמתי לב אליו לכל אורך השיחה. גילי תודה.

"את קולטת את החוצפה של האישה הזו?"

 

"לא. מה חוצפה, גילי?" שאלתי.

אני כל השיחה שהיתי בתדר 'ערכים', 'נפש יהודי', תדר 'לב לאחים'. לא הרגשתי ממנה חוצפה.

גילי חידדה: "היא, מגדלת את הילדים שלה כנראה לפי מה שהיא מאמינה בו, אנטרופוסופי פילוסופי, ואת שומעת את סיפורי 'גטה הגרמני' שלה ומכבדת אותה, ואין בכלל שאלה או ספק שהיא חיה נכון, שהיא עושה את הדבר העילאי והצודק, שהיא היטיבה עם ילדיה, ושהם על גג העולם. אבל כשאת סיפרת עלייך, ועל הילדים שלך, על התורה שהם לומדים, היא נכנסה לך בברוטליות למרחב האישי".

גילי בחורה חכמה.

"אמונה", המשיכה גילי, "אמונה היא אזור אישי, פרטי, עמוק, אין לאף אחד זכות כניסה אליו. היא חדרה אלייך בביקורת ובזלזול למהות הבחירה הפנימית שלך, ואת ענית לה בכזה רוגע".

אין כמו אנשי ברלין כדי להזכיר לנו כמה ההמלכה של השנה צריכה להיות עוד יותר חזקה.

קדימה, לעבודה.

האזינו: