בעוד יומיים, יצעדו אזרחי ארה"ב אל הקלפיות ויבחרו האם מי שינהיג אותם ב-4 השנים הבאות יהיה (שוב) דונלד טראמפ, או שמא תהיה זו דווקא סגנית הנשיא קמלה האריס. אך בניגוד למרבית המדינות הדמוקרטיות בעולם, בארצות הברית הדרך לכס הנשיאות לא עוברת בהכרח דרך רוב קולות הבוחרים, אלא דרך מערכת מורכבת ומרתקת בת 232 שנה.

מערכת זו, הנקראת "חבר האלקטורים" (Electoral College), היא אחת השיטות הייחודיות ביותר בעולם הדמוקרטי. בשיטה זו, כל מדינה מ-50 המדינות בארצות הברית – בנוסף לוושינגטון הבירה – מקבלת מספר "אלקטורים" – נציגים בעלי זכות הצבעה בבחירת הנשיא. מספר האלקטורים של כל מדינה נקבע לפי נוסחה פשוטה: כל מדינה מקבלת אלקטורים כמספר הכולל של נציגיה ב-2 הבתים של הקונגרס האמריקאי.

אזרחים מצביעים בניו יורק | צילום: Amir Levy/Flash90

כידוע, בקונגרס האמריקאי קיימים 2 בתים, הבית העליון – ה'סנאט' – בו מכהנים 100 נציגים, כאשר כל מדינה שולחת 2 סנאטורים ללא קשר למספר תושביה, והבית התחתון – 'בית הנבחרים' – בו מכהנים 435 נציגים, ואליו כל מדינה שולחת נציגים לפי אוכלוסייתה. כך, קליפורניה – המדינה המאוכלסת ביותר בארה"ב עם כמעט 39 מיליון בני אדם – שולחת 52 נציגים, ואילו ויומינג – בה מתגוררים פחות מ-600 אלף איש – שולחת נציג אחד בלבד.

מספר האלקטורים ששולחת כל מדינה נקבע, כאמור, בהתאם למפתח זה, כאשר כל מדינה זכאית לשלוח אלקטורים כמספר הנציגים שהיא שולחת ל-2 הבתים בסה"כ. קליפורניה תזכה ל-54 אלקטורים (52+2) ואילו ויומינג, כמו גם אלסקה, דלאוור ומונטנה, יזכו ל-3 אלקטורים בלבד (1+2).

גם מחוז קולומביה (מחוז המכיל את שטחה של וושינגטון הבירה), למרות שאינו מדינה, ולא שולח נציגים לא לבית העליון ולא לבית התחתון של הקונגרס האמריקאי, זכאי ל-3 אלקטורים בבחירות, זאת מתוקף התיקון ה-23 לחוקה. בסך הכל ישנם 538 אלקטורים, ולכן, כדי לנצח בבחירות נדרש רוב של 270 אלקטורים. עם זאת, חשוב להבין שהאזרחים אינם מצביעים ישירות לנשיא – הם מצביעים למעשה עבור רשימת האלקטורים של המועמד במדינתם.

סיכות תמיכה בטראמפ | צילום: Noam Revkin Fenton\Flash90

בסופו של דבר, מתכנסים האלקטורים בעיר הבירה של המדינה ממנה הם נשלחו, כחודש וחצי לאחר הבחירות, ובוחרים מי יהיה נשיא ארצות הברית. חשוב להדגיש – החוקה האמריקאית לא מכריחה את האלקטורים להצביע למועמד שנשלח מטעם מפלגתם, אולם בחלק ממדינות ארה"ב חוקקו באופן מקומי חוק שמכריח אותם לעשות כן. בפועל, ביותר מ-99% מהמקרים הצביעו האלקטורים בהתאם להחלטת המפלגה מטעמה הם נשלחו.

שיטת האלקטורים לא נולדה במקרה. כשהתכנסו האבות המייסדים של ארצות הברית בשנת 1787 לכתוב את החוקה, הם נאלצו להתמודד עם דילמה מורכבת: כיצד לבחור נשיא באופן שישמר את האיזון העדין בין המדינות הגדולות והקטנות. חלקם תמכו בבחירה ישירה על ידי העם, אחרים העדיפו שהקונגרס יבחר את הנשיא. הפשרה שהושגה – חבר האלקטורים – נועדה לספק מענה למספר חששות.

ראשית, האבות המייסדים חששו שבשיטת בחירות ישירה, המדינות המאוכלסות פשוט ישתלטו על התהליך, והמדינות הקטנות יאבדו כל השפעה. שנית, באותה תקופה רוב האזרחים היו חקלאים שלא הכירו את המועמדים מעבר למדינתם, ולכן הרעיון היה שאנשים משכילים ומעורבים יותר פוליטית – האלקטורים – יוכלו לקבל החלטה מושכלת יותר. מספר סיבות נוספות גרמו להיווצרותו של ההליך, אשר מהווה מאז חלק בלתי נפרד מהבחירות בארה"ב.

אחד המאפיינים המשמעותיים ביותר של השיטה, שמעורר ביקורת רבה עד היום, הוא עקרון "המנצח לוקח הכל". ב-48 מתוך 50 המדינות (להוציא נברסקה ומיין), המועמד שזוכה ברוב הקולות במדינה – אפילו אם מדובר ברוב של קול אחד – מקבל את כל האלקטורים שלה. כתוצאה מכך, וכתוצאה מאופן חלוקת האלקטורים בין המדינות – חלוקה אשר אינה שוויונית ב-100% – יכול להיווצר מצב פרדוקסלי בו מועמד מנצח בבחירות למרות שקיבל פחות קולות בסך הכל ברמה הארצית מהמועמד המתחרה.

מצב זה אינו תיאורטי בלבד – הוא התרחש חמש פעמים בהיסטוריה האמריקאית. המקרה הדרמטי ביותר היה בשנת 2000, כאשר ג'ורג' וו. בוש מהמפלגה הרפובליקנית ניצח את יריבו אל גור, למרות שגור קיבל כחצי מיליון קולות יותר. הבחירות הוכרעו במדינת פלורידה, שם הפער בין המועמדים עמד על 537 קולות בלבד – פחות מעשירית האחוז – אך העניק לבוש את כל 25 האלקטורים של המדינה ואת הנשיאות. המקרה האחרון היה ב-2016, כשדונלד טראמפ ניצח את הילרי קלינטון למרות שקיבל כשלושה מיליון קולות פחות ממנה.

כעת, לקראת הבחירות הקרובות, הסקרים מצביעים על מרוץ צמוד במיוחד. ברמה הארצית, סקר NBC מראה שוויון מוחלט כשכל אחד מהמועמדים זוכה ב-49% מקולות המצביעים, כשרק 2% מהבוחרים עדיין מתלבטים. אולם בשיטת האלקטורים, החשיבות האמיתית היא במספר קטן של "מדינות מתנדנדות" – מדינות בהן הפער בין המועמדים קטן במיוחד.

ממתינים לתוצאות הבחירות, במערכת הבחירות ב-2016 | צילום: Noam Revkin Fenton\Flash90

הסקרים במדינות אלה מציגים תמונה מבלבלת. לפי סקר הניו יורק טיימס, האריס מובילה במספר זירות מפתח: בנבדה (49% מול 46%), בדרום קרוליינה (48% מול 46%), בוויסקונסין (49% מול 47%) ובג'ורג'יה (48% מול 47%). בפנסילבניה ומישיגן קיים שוויון מוחלט (48% לכל מועמד בפנסילבניה ו-47% במישיגן), בעוד שבאריזונה – טראמפ מוביל בפער משמעותי של 49% מול 45%.

אולם סקר אחר, של מכון 'אטלס', מציג תמונת מצב שונה לחלוטין. לפי סקר זה, טראמפ מוביל בפער ניכר כמעט בכל המדינות המתנדנדות: בדרום קרוליינה (50.5% מול 47.1%), בג'ורג'יה (50.1% מול 47.6%), באריזונה (52.3% מול 45.8%), בנבדה (51.5% מול 46%) ובוויסקונסין (49.6% מול 48.6%). גם במישיגן (49.7% מול 48.2%) ובפנסילבניה (49.6% מול 47.8%) טראמפ מוביל לפי סקר זה.

הפערים המשמעותיים בין הסקרים מדגישים את חוסר הוודאות לקראת יום הבחירות הדרמטי. בסופו של דבר, הכל יוכרע במספר מצומצם של מדינות מפתח, שם כל קול עשוי להיות הקול המכריע שיעניק למועמד את האלקטורים, ובסופו של דבר, את הנשיאות.