זה מה שחשוב לאפרת ברזל לברר בשידוכים: "איך המריבות שלהם?"

זה לא מהיום. זה ממש מפעם, שאני מדברת בפומביות גמורה על עניין השידוכים של הילדים. בעלת תשובה שכמוני. זה קרה לי כשהבת השנייה שלי קיבלה הצעת שידוך ראשונה, והפכתי ברגע להיות אמא לילדים גדולים שמתחתנים.

זה יפה, מה שקורה לנו כהורים. אנחנו גדלים איתם, וזו אינה קלישאה. כשהבכור שלך מתחיל להיגמל מחיתולים את נהיית מבינה גדולה בתחום. את תוך גמילה אחת הופכת להיות מומחית בניואנסים של גמילות, מזהה עפעופי "אני צריך" גם בלי שהילד אומר מילה, רצה איתו לסיר, מתחילה להמליץ להורים אחרים על טיפים של גמילות. עוד דקה את גם כותבת על זה ספר. יש לך מה לתת.

וכך אל תוך המשך החיים. הם גדלים אל גן חובה, ואת מתחילה להבין באוריינות. הם גדלים את כיתה ד', ואת מבינה בגיל החביון, מושג שלמדתי ממרואיינת ב"פתוח" כשדיברנו על חרם חברתי ועל לחץ ממנו בגיל הקריטי.

עוד באתר:

צפו בתיעודים

היסטוריה: מאות מטרות רגישות הותקפו והושמדו בלב איראן

קובי פינקלר

כל הלמידה מרחוק

הוחלט: ביטול מוחלט של הלימודים בשבוע הקרוב

גדי פוקס

מקומם

"באר שבע של הבדואים": התיעוד והמעצר המהיר

אבי יעקב

בצל המלחמה

הגרמ"ה הירש ימשיך את 'מסע קרן עולם התורה'

נתי קאליש

יום אחד, די פתאום, מקבלת זו שרק אתמול נגמלה, הצעת שידוך. והשדכנית מתקשרת, "הלו?", ומספרת לך איזו משפחה זו, וכמה אחים, ואיפה הם למדו, ועם מי אפשר לברר, ואיזה סגנון הם.

ואת מקשיבה, והשדכנית לא מפסיקה להסביר על הסגנון שלהם, שהוא כזה או אחר, ואת מבקשת לעצור לה את הרצף הדיבור, ושואלת את מה שמעניין אותך באמת.

שואלת אותה: תגידי, מה סגנון המריבות שלהם בבית?

"מה?", היא כמעט נחנקת.

"זה חשוב לי לדעת. מכל המידע שנתת לי, אני רוצה לדעת. האם סגנון המריבות שם הוא שאם מישהו נפגע, בגלל מריבה או איזו אמירה, האם יש בין ההורים שתיקה? האם אמא מתכנסת בעצמה, או יורה חיצי מילים החוצה? האם היא לא מדברת עם אבא שבוע, שבועיים? איך משלימים שם, בבית הזה? מי בא להתחנף? האם יש שיחות מרפסת כדי לדבר עמוק על המריבה שהיתה?".

זה מה שמעניין אותי לדעת ב"סגנון".

ומכאן עוד פרטים שחשובים עבור מצבור הידע. כמו למשל, האם זו משפחה שמחבקת את הילדים, גם פיזית? האם אפשר שם לדבר על הלב? איך הם חוגגים ימי הולדת? האם צריך לעשות בכל גיל מסיבה פומפוזית, או גם בלון הליום אחד עם חבילת עוגיות ירח מהמכולת מספיקה?

את ה"סגנון" של הדברים האלה מעניין אותי לדעת. מי מסדר שם את הבית? ובתוך הסידור, ממה מתחילים? מי מתוסכל כי הוא עובד קשה יותר? מי מקפל כביסה, מי מחזיר לארונות? מחזירים בכלל לארונות? אילו מילים נאמרות באוויר כשיש מתח מאיזו דודה? כמה מרכלים אחרי שאורחים הולכים? זה מה שמעניין אותי לדעת ב"סגנון".

לא איכפת לי שייתנו לי, אחרי הצעת הסגנון, לגור איזה שבוע בשק שינה בסלון של המשפחה, כדי שארגיש איך יהיה שם לבן או לבת שלי בשבתות. כמה צוחקים שם, איך מתמודדים עם עצב, עם תסכול, עם חרדה. מה סגנון הדאגה, איך הם מטפלים בבושות של עצמם, מה קורה כשאמא קונה לפתע שמלה שלא תוכננה. האם בודקים את דף האשראי? האם הם קוראים עלון הידברות?

כאלה תחומי סגנונות מעניינים לברר בשידוכים, אלה הדברים שיוצרים את הדבר המופלא הזה שנקרא חיים משותפים.