כשהייתי מורה יצא לא פעם שתלמיד התנהג שלא כראוי בשיעור. שקלתי איך להגיב. מצד אחד: אני יכול לעצור עכשיו את השיעור ולהתעכב על חוסר הציות שלו או על דיבור ללא רשות ולהעמיד אותו במקומו. מצד שני: לא תמיד יש את הזמן לזה (בפרט עם כבר עשית את זה עם תלמיד אחר לפני רגע..) ואולי כדאי לדבר אתו בנחת רק אחרי השיעור. לקרוא לו בהפסקה ולהסביר לו שהמעשה שלו לא מותאם לכללי הכיתה.
עודי מתחבט וחוכך בדעתי מה לעשות והפסוק הראשון של הפרשה 'קורא לי': "ויקרא ה' אל משה וידבר אליו..". אומר לנו רש"י. לכל דיברות, אמירות וציווים קדמה קריאה לשון חיבה.
מכאן למדתי דבר נפלא, כמורה אך גם מסר לאומנות הדיבור בחיים בכלל. כמובן שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, אך בגדול: אם תלמיד עשה מעשה שאינו ראוי בשיעור (יותר מסתם דיבור קטן או הזזת הכיסא) יש לגשת אליו אחרי השיעור, בזמן ההפסקה, ורק אז להסביר לו שמעשיו אינם הולמים.
עוד באתר:
לא הייתי מורה במשך הרבה זמן, אבל בזמן המועט שכן, הספקתי הרבה. אני יכול לומר לכם שניסיתי את שתי השיטות שהצגתי בהתחלה והשנייה עובדת טוב יותר. אין כמו ללמוד מסרים מהתורה שלנו.
לפעמים יש לנו משהו מאוד חשוב להגיד ועוד לפני שאנחנו קוראים לבן אדם אליו מיועדת האמירה – אנחנו פשוט מדברים.
רגע. קודם יש לקרוא לו. לבדוק אתו שעכשיו הוא פנוי מכל טרדה אחרת ורק אז לדבר אתו.
יתרה מזו: ה' מדבר אל משה מאוהל מועד. דיבור שהגיע לאוזניו של משה בלבד. ללמדך שיש לפעמים דברים ודיבורים שצריכים להיאמר רק אחד על אחד.
אני מסכים שלפעמים אין ברירה ויש לתת לתלמיד הערה מול כל הכיתה או לילד מול כל האחים. לפעמים זה עצמו האפקט. בגלל שהעירו לו ברבים הוא לא יעשה זאת שוב. זו גם דרך בחינוך. אבל במקרה וקרה מעשה חמור יותר מסתם פטפוט קצר או הרעשה קטנה – הדבר הנכון ביותר לעשות הוא: א. לקרוא לו בהפסקה. ב. לוודא אתו שעכשיו הוא באמת מקשיב. ג. ושאף אחד מלבדנו לא מאזין לשיחה.
ככה בטוחני כי הדברים יפעלו את פועלם, כמו שכתוב בפסוק האחרון בפרשה (ה' כ"ו): "וכיפר עליו הכהן.. ונסלח לו על אחת מכל אשר יעשה לאשמה בה".
