1.
פרשת וישב מספרת את החלק הראשון של סיפור יוסף ואחיו, סיפור טרגי. קשה לקריאה ובלתי נתפס להבנה.
כבר בתחילת הפרשה התורה מעידה, שהאחים שנאו את יוסף שנאה תהומית עד כדי ש"לא יכלו דברו לשלום". סיבות לא היו חסרות להם: יוסף הביא דיבתם אל אביהם. האשים אותם בעבירות קשות וחמורות. נוסף לכך, יוסף היה אהוב מהם בעיני יעקב "כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים", אבל השיא הגיע בעקבות חלומותיו של יוסף. לאחר שיוסף חלם והתנבא, הגיעו האחים למסקנה: "ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות ונראה מה יהיו חלומותיו".
עוד באתר:
דווקא רגע אחד של נחת, כביכול, אמור היה להיות לאחים, הרגע שבו יעקב הפריך את החלומות ונראה שהיחסים בינו לבין יוסף עלו על שרטון, וכמו שכתוב: "ויגער בו אביו" בנוכחות האחים. "ויאמר לו: מה החלום הזה אשר חלמת?!" זה לא רציני! "הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה?!" אין לזה שום היתכנות! "והלוא אמך כבר מתה!" הדברים הללו כאמור, אמורים היו להרוות נחת ולהרגיע את שנאתם של האחים: 'הנה, אבא בצד שלנו!' אלא שמיד, בפסוק שלאחר מכן נכתב שוב: "ויקנאו בו אחיו". וכפי שנראה בפשטות, הם לא רק המשיכו וקינאו ביוסף למרות גערתו של יעקב אלא אדרבה, הם הוסיפו לקנא בו דווקא בגלל הגערה של יעקב. הגערה הזו היא שעוררה והבעירה את השנאה מחדש. מעניין מאד. מדוע?
2.
כפי שכבר כתבו גדולי המפרשים, סיפור יוסף ואחיו נבע משאלה אחת שהדהדה במוחם מהרגע הראשון – "מי יהיה ממשיך דרכו של יעקב ויזכה להיכלל בראשי האומה?" הם הבינו כי את דרכו של אברהם בהובלת העם היהודי המשיך רק אחד מבניו – יצחק. הם ידעו שאותו הדבר קרה גם בבית יצחק עצמו, כאשר יעקב נבחר להמשיך את השושלת. האחים חששו שהנה, ההיסטוריה חוזרת על עצמה וגורלם יהיה זהה לזה של ישמעאל ועשיו – מחוץ לסיפור העם היהודי או לכל הפחות, מחוץ להנהגת העם. כעת, בשעה שיוסף גדל והתגלה כ"בן המועדף", החשש גובר: ייתכן שרק הוא יהיה ממשיך הדרך, בעוד הם יידחקו החוצה.
אולי אפשר לומר שכתונת הפסים פחות הדאיגה אותם, גינוני אהבה חיצוניים ושטחיים לכאורה – אין בהם הוכחה אמיתית. הרי כבר קרה בעבר, שבן אהוב לא נבחר להנהגה. יצחק בתחילת הדרך אהב את עשיו ובכל זאת, יעקב היה זה שהמשיך את הדרך. לעומת זאת החלומות, הם כבר סיפור אחר. חלומותיו של יוסף לא היו רק ביטוי לרצון אישי אלא סימן להתערבות אלוקית. העובדה שיוסף מקבל יכולת לחלום חלומות משמעותיים – "נבואה", היא שהפכה אותו בעיניהם למיוחד מעל כולם, כמו נבחר מהקב"ה בעצמו להמשיך את דרכם של אברהם, יצחק ויעקב. עצם היכולת לחלום וכן תוכן החלומות היו אישור מבחינתם לכך שיוסף בלבד נבחר.
יעקב עצמו בתחילה מנסה להתייחס לחלומות בספקנות. הגערה נראית כהפרכה פומבית של החלומות, דבר שאמור היה להרגיע את האחים, אך בפסוק הבא מתברר ההפך: "ויקנאו בו אחיו". מדוע? כי למרות הגערה, "ואביו שמר את הדבר". יעקב, מתוך חוכמתו, בעצם משדר מסר כפול: מבחוץ הוא מבקר את יוסף, אך בפנים הוא שוקל את הדברים ומבין שיש כאן משהו גדול ואמיתי.
דווקא הגערה הזו של יעקב היא שהוסיפה אש למדורת הקנאה. עד אז, ייתכן שהאחים לא היו בטוחים בחלומותיו של יוסף; אולי חשבו שאלו רק דברי רהב או גאווה. "אדם חולם בלילה את מה שמהרהר ביום", כדברי חז"ל – אך כשהם רואים שגם אביהם מתייחס לחלומות בכובד ראש – שומר את הדבר ודן לגופו של עניין – הם מבינים שיוסף קיבל מתנה שאין להם: מתנה של נבואה, קשר ישיר עם הקב"ה. וזה מה שעורר בהם קנאה עצומה, הרבה מעבר לגינוני האהבה של כתונת הפסים.
3.
לא פעם בחיים, דווקא מתוך ה"שלילי" ניתן להבין את ה"חיובי". לעיתים ביקורת או עימותים עלולים לחשוף בפנינו את מה שחשוב באמת. לפעמים דווקא מתוך המקומות שבהם אנשים מתנגדים או מקנאים, ניתן להבין היכן נמצא הכוח האמיתי, מהם השליחות והייעוד שלנו.
