ארבע האימהות – שירה אלבג, אירה ארייב, איילת לוי-שחר ואורלי גלבוע – נאבקו במשך 477 ימים כדי להחזיר את בנותיהן הביתה. החיבור שנוצר בין התצפיתניות יצר גם קשר חזק בין האימהות, ועם שובן הבנות, הן חלקו בריאיון ל'כאן 11' את רגשותיהן, הכעס שעדיין מלווה אותן, העדויות הקשות מהשבי והשאלות שנותרו מאז אותו יום גורלי בחג שמחת תורה תשפ"ד.
אירה, אמה של קרינה ארייב, סיפרה כי בתה חיה בתחושה שהאירועים הקשים עוד עלולים להתרחש שוב, משום שלדבריה ישראל אינה לוקחת את חמאס ברצינות מספקת. "קרינה לא האמינה שהיא משתחררת עד הרגע האחרון. היא חששה שצה"ל יפעיל עליה נוהל חניבעל. כשחזרה, היה חשוב לקרינה להתקשר למשפחות השכולות מייד", שיתפה האם וציינה כי מצבה הבריאותי עדיין מורכב כי גופה מלא רסיסים, ולמשך חצי שנה אחרי חטיפתה לעזה היא כמעט ולא הייתה מסוגלת לזוז.
שירה אלבג, אם ללירי, תיארה כיצד בתה שמעה במחבוא מהמחבלים כי הם חוששים מהישראלים רק כשהם מאוחדים. "כשאתם מאוחדים אנחנו מפחדים מכם", אמרו המחבלים ללירי. לדברי האם, "לא היה ברור ללירי שהציבור יילחם עליהן. בשבי היא שמעה אותי ואת אבא שלה ברדיו. אמרו להן שהן יתאסלמו ויתחתנו עם עזתים. הראו להן סרטונים כדי להשוויץ שמתעללים בגברים. בשחרור, הבנות עלו על הבמה כדי להראות לחמאס שהוא לא ניצח. הן היו בגיהינום וחזרו ממנו"..
עוד באתר:
לדבריה של שירה, לבתה יש תחושות קשות כלפי הצבא. הבנות הרגישו כבר ביום שישי שלפני חג שמחת תורה שחל אז בשבת כזכור כי מלחמה בלתי נמנעת עומדת בפתח. איילת לוי-שחר, אמה של נעמה, הוסיפה כי לבתה אף קשה יותר לדבר על מה שאירע באותו יום מר ונמהר חג שמחת תורה מאשר על תקופת השבי עצמה.
אורלי גלבוע, כמו שירה אלבג, סיפרה כי גם בתה דניאלה הייתה משוכנעת שתישאר בשבי למשך שנים ארוכות, בלי לדעת מתי ואם בכלל תחזור הביתה.
