לירי אלבג, שהייתה בשבי חמאס 477 ימים, סיפרה על הרגעים הקשים מהשבי האכזרי של ארגון הטרור חמאס, החיבור ליהדות שהחזיק אותה והמאבק הנפשי שנמשך עד היום.
"לקחו לנו את כל מה שאנחנו מכירות. היהדות זה הדבר היחידי שהיה לנו שם, משהו שונה מהם. אין מה לעשות, הדת זה הדבר היחידי שהבדיל אותנו מהם באותה תקופה, כי אכלנו כמוהם, ישבנו כמוהם, היינו צריכות לדבר כמוהם, ורק התפילות היה משהו אחר", סיפרה אלבג בריאיון בכאן רשת ב'.
בריאיון שחזרה לירי את הרגעים הראשונים של ה-7 באוקטובר במוצב נחל עוז. "6 וחצי בבוקר. התצפיתניות הוותיקות דופקות לנו על החלונות, עושות לנו השכמה, וצורחות – 'טילים, אזעקות'. היינו גמורות משינה. לקחתי את הטלפון והמשקפיים ורצתי למיגונית".
עוד באתר:
עד מהרה הבינו במיגונית שהאירוע חריג לגמרי. "פחדנו להבין מה באמת קורה, ואז התחלנו לשמוע ערבית, הבנו שזה מתקרב". לירי הספיקה לעדכן את הוריה שיש חדירת מחבלים, לפני שהקשר נותק ב-7:44 בבוקר. "מחבל רעול פנים נכנס עם הקנה, הציץ, רואה שיש שם בנות, ויוצא החוצה, נבהל לרגע. הם לא ציפו לראות כזאת קבוצה של בנות בתוך מיגונית במחנה צבאי".
המחבלים הבינו שהם עלו על "מכרה זהב", ואז התחיל קרב היריות. "רימון נזרק, קרינה הדפה אותו, שירת ים הדפה אחד נוסף. אחד נוסף התפוצץ. היה שם שדה קרב בתוך המיגונית הזאת, עד שנהיה שקט".
אלבג תיארה את המסע המזעזע מהמוצב אל עומק עזה. "אזקו אותנו ואמרו לנו שאנחנו הולכות לעזה. נכנסו לרכב, ג'יפ צבאי, ישבנו על הרצפה שלו. ועלו 16 מחבלים בערך. האזרחים בעזה קיבלו אותנו בריקודים ושריקות".
בשלב ראשון הוחזקה עם עוד שלושה חטופים בדירה קטנה, יחד עם ארבעה מחבלים ומשפחה של אחד מהם. "11 איש בדירת שני חדרים קטנה", היא מתארת.
ביום ה-34 לחטיפה, שבועיים לאחר תחילת המבצע הקרקעי, הורדו למנהרות. "היינו שש בנות בכלוב קטן בגובה מטר וחצי, לא יכולנו לעמוד. האוכל? שתי פיתות לכולנו, אלו היו התנאים".
בשבי הן ציינו גם את יום השואה ויום הזיכרון. "ביקשנו מהמחבלים נרות כדי להדליק שם. הדלקנו שניים ביום השואה ושלושה ביום הזיכרון, אחד לנועם אברמוביץ', אחד לשירת ים, ואחד לכל שאר התצפיתניות והנרצחים, ועמדנו בצפירה".
"הם לא הבינו למה אנחנו עומדות וגם ממש קיווינו שהם לא ייכנסו לחדר, אבל ברגע שהסתיימה הצפירה הם קראו לנו לסלון", סיפרה. "הם נכנסו לחדר והם ראו אותנו יושבות ומסתכלות על הנר של יום השואה. הם לא הבינו, הם יצאו מהחדר ונראו קצת מבוהלים, הם פחדו לרגע, נראה לי הם חשבו שאנחנו באיזה כת או משהו".
גם אחרי שחזרה לישראל בתום 477 ימים, לירי מרגישה שהיא עדיין נמצאת עם 59 החטופים שנותרו מאחור. "עד שהם לא חוזרים, הלב שלי לא יכול להתקדם ולהמשיך הלאה, להשתקם. הרי בסופו של דבר, אני יודעת מה הם עוברים שם".
"אני אוכלת את ארוחת הבוקר ואני חושבת עליהם, שהם מתחננים לעוד קצת אוכל או כוס מים קרים ונקיים, זה בין הדברים שהכי רציתי שם. אין להם את זה".
