ערב יום הזיכרון לקדושי השואה קיימה הוועדה המיוחדת לטיפול בשורדי השואה של הכנסת ישיבה מיוחדת לציון היום, בסימן צמיחה מתוך כאב, ובהשתתפות שורדת השואה חוה ניסימוב ושורד השואה חיים אלטבך.
ע"פ נתוני הרשות לזכויות ניצולי שואה, חיים היום בישראל 120,507 ניצולי שואה, פליטי שואה ונפגעי התנכלויות אנטישמיות בתקופת המלחמה, כשממוצע גילם הוא 87, המבוגרת ביותר בת 113 והצעירים ביותר בני 79. 61% מהן נשים ו-39% גברים. בשבעה באוקטובר נרצחו שורד השואה משה רידלר ז"ל ושלמה מנצור ז"ל, שורד הפרהוד, שגופתו הוחזרה לאחרונה לישראל במסגרת עסקה.
שורד השואה, חיים אלטבך שהיה בן 9 כשהתחילה המלחמה ואיבד את כל משפחתו שיתף בסיפורו: "הגרמנים השתלטו על העיר דרוהוביץ תוך שבוע, וכך התחילה השואה שלנו. תוך יומיים החלו הפוגרומים. בהתחלה איכשהו הצלחנו לחיות למרות שהיו רציחות בד"כ ביער אחרי שהיהודים חפרו לעצמם את הבורות. באוגוסט 1942 כשהייתי בן 12, לקחו את ההורים שלי והפכתי להומלס. האחים שלי החליטו להסתיר אותי במחבוא בעליית גג, כשבעל הבית הגרמני התגורר בקומה הראשונה ולא ידע על המסתתרים. אתם מתארים לעצמכם מה זה לגור שנה שלמה בבית כשבעל הבית לא יודע שאתם שם? ביולי 44, כתוצאה מהלשנה, הגיעו הגסטפו והוציאו אותנו מהמחבוא לבית סוהר למשך 10 ימים ומשם נשלחתי למחנה עבודה".
עוד באתר:
"לאושוויץ נסענו ברכבת מפלאשוב, באוגוסט, בקרון עם 40 קרונות והרבה אנשים, ובכל קרון דלי אחד לצרכים, בצפיפות במשך 3 ימים בלי מים ובלי אוכל. כשהגענו לשער המוות הגענו לפלנטה אחרת קרוב לתאי הגזים כשבעוד מספר דקות מרבית הנוסעים לא יהיו בחיים".
אלטבך שיתף איך ניצלו חייו: "ברציף ד"ר מנגלה עשה סלקציה תוך שניה. בצד שמאל עמדה קבוצה קטנה ובימין עמדה הקבוצה הענקית, ואני ברחתי לקבוצה הקטנה. לא חשבתי על חיים או מוות, כל מה שעניין אותי זה לשתות מים, ולכן חשבתי שיהיה יותר מים לקבוצה הקטנה, וכך ניצלו חיי. אותנו לקחנו למחנה, ואחרי ששתיתי את המים כששאלתי לאן נעלמו כל הילדים והחולים מהקבוצה השנייה, ומישהו הצביע על הארובה עם העשן השחור ואמר לי שם החברים שלך".
עוד סיפר שורד השואה: "הובילו אותנו משם למחנה העבודה, במחנה נשים שלידי היתה בת הדודה שלי. והייתי זורק לה בכל יום חתיכת לחם. פעם אחת תפס אותנו חייל גרמני ושאל אותי מה אני עושה, אמרתי לו שאני מעביר את הלחם לבת דודה שלי. ובאותו רגע או שנצצה בו אנושיות, או שפשוט לא היה אכפת לו והוא פשוט הורה לי לקום משם".
בסיום דבריו אמר: “כשאני שואל את עצמי למה אני שרדתי והרבה לא, אני אומר לעצמי שלא התנהגתי לפי השכל, אלא לפי אינסטינקט חייתי של הישרדות. אני שייך לדור התש"ח והקשבתי בשידור חי איך דוד בן גוריון הכריז על הקמת המדינה. הקמתי משפחה והשתתפתי במלחמת השחרור, היו לי חיים מאושרים וזכיתי בילדים שמתנהגים יפה".
השורדת חוה ניסימוב, ילידת ורשה, בת 86. הייתה בת שלושה חודשים כשפרצה המלחמה. גם היא שיתפה בסיפורה: "ב-1940 נסגר הגטו ומכל הסביבה באו יהודים אלינו, והבית כבר לא היה שלנו. אסור היה לילדים לבכות או להשתעל. הזכרון הראשון שלי היה אקציה. הגרמנים זעקו לנו לרדת למטה והבטיחו שמי שירד לא יקרה לו כלום והוא ישלח למחנה עבודה, אבל אמא שלי היתה חכמה ולא ירדה, והפכה את הבית כדי שיראה שהיו כבר בבית. אני זוכרת שזיהיתי את הנעליים של הגרמנים וידעתי שאסור לי לדבר". אני תמיד אומרת: "נולדנו זקנים, כי כשהיינו ילדים אסור היה לנו לבכות או לצחק ולכן נמות ילדים".
"היה רעב נורא בגטו. חליתי בטיפוס וגם אבא שלי, והוא מת. שנים אמרו לי שאני זאת שהדבקתי אותו, אבל האמת שהמחלה פשטה בכל הגטו. כשהסתובבנו, ראיתי ילדים שוכבים ליד הקירות ושאלתי את אמא שלי למה הילדים לא זזים, והיא לא רצתה לספר לי שהם מתים אז היא אמרה שהם נחים".
עוד סיפרה ניסימוב: "הייתי בת שלוש וחולה מאוד. אמא שלי לקחה אותי לרופא יהודי שיבדוק אותי והוא אמר לה שפשוט תעזוב אותי כי ממילא אני אמות. אמא לא ויתרה והבריחה אותי מחוץ לגטו לאור יום לרופא פולני שנתן לנו תרופות ללא תשלום. בהמשך אמא הבריחה אותנו מהגטו והסתתרנו אצל פולנים שסיכנו את עצמם ואת ילדיהם. אני שואלת את עצמי היום אם אני הייתי עושה את זה היום ומסכנת את חיי ילדיי ונכדיי, ואני לא יודעת".
"הסתתרנו בעליית גג עשרות אנשים ואני הייתי חולה ללא שירותים. וגם הפולנים לא יכלו כבר להסתיר אותנו יותר. אמא שלי צבעה לי את השיער לבלונד ולימדה אותי להצטלב והזהירה אותי לא לספר שאני יהודייה. הכניסו אותי לתוך שק, ילדה בת שלוש וחצי, והעבירו אותי לכפר פולני ושם הסתירו אותי שלוש שנים. איתי הייתה עוד יהודייה מבוגרת והסתתרנו מאחורי ארון."
בתום המלחמה, כשהיא בת 6, חוה נאספה ע"י דודיה, בהמשך התברר כי אמה ניצלה גם היא לאחר שנים של חיים בזהות בדויה. לאחר צאתה לגמלאות כתבה חוה את ספרה הראשון - "ילדה משם", והוא כולל זכרונות מילדותה. בסך הכל פרסמה חוה 9 ספרי שירה ופרוזה לילדים ולמבוגרים.
"הדברים שנותנים לי כוח זה המשפחה שלי, הכתיבה והיצירה וההתנדבויות שלי במסעות עם בני נוער וקציני צה"ל וכיום עם שורדי הנובה ובארי. מאמינה שרק נתינה ואהבה נותנים כוח, ואני מתחזקת מזה וזה המסר שלי", שיתפה חוה.
