אל תדברו אלינו בהתנשאות • תגובה הולמת

לאחרונה צפיתי במונולוג טלוויזיוני שהפך לוויראלי, כזה שזוכה לשיתופים, תשואות וכותרות צעקניות. הדובר, ברגש בוער אך בטון מתנשא, הציג את המגזר החרדי כ"בעיה הלאומית", כמי ש"חי על חשבון המדינה" ו"מאיים על הדמוקרטיה". הוא דיבר כאילו הוא לבדו מחזיק במונופול על ההיגיון והערכים. אני לא כותב מתוך זעם או כוונה להתרפס – אני כותב תגובה ישירה, נקייה ובטוחה בעצמה, שמבקשת להציג את האמת המורכבת ולנפץ את הסטיגמות.

הטענה שהחרדים "לא מתגייסים" היא חצי אמת במקרה הטוב, ושקר במקרה הרע. מי שקבע את הפטור לבחורי הישיבות לא היה הציבור החרדי, אלא דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל החילונית. הוא הכיר בחשיבותה של התורה כעמוד תווך רוחני של העם היהודי והחליט לפטור 400 תלמידי ישיבה מגיוס. מאז, המספר גדל, בין היתר בשל לחצים פוליטיים, אך גם מתוך הבנה של ההנהגה הישראלית שהחרדים אינם מתחמקים – הם פשוט מאמינים בתפקיד אחר. לימוד התורה, שמירת הזהות היהודית והנשמה הלאומית הם חלק בלתי נפרד מהתרומה שלהם לעם.

לצד זאת, מאות חרדים משרתים במסגרות צבאיות ייעודיות, ואלפים מתנדבים בארגונים כמו איחוד הצלה, זק"א ועזר מציון – ללא תמורה, מתוך תחושת שליחות. בזמן שחלקים אחרים בחברה נהנים ממסיבות ובילויים, חרדים רבים יוצאים באמצע הלילה להציל חיים או לסייע לנזקקים. זו לא השתמטות – זו נתינה מסוג אחר, שלא תמיד זוכה להכרה.

המיתוס ש"החרדים לא עובדים" הוא עוד הכללה פשטנית שמתעלמת מהמציאות. נכון, חלק מהגברים החרדים בוחרים להקדיש את חייהם ללימוד תורה – בחירה שהמדינה עצמה הכירה בה כחוקית. אך לצידם, עשרות אלפים עובדים במגוון מקצועות: מורים, נהגים, חשבים, יזמים ועוד. הנשים החרדיות, לעומת זאת, מובילות בשיעורי תעסוקה גבוהים, לעיתים תוך ניהול משק בית מורכב ופרנסת המשפחה כולה.

ומה בנוגע למסים? הציבור החרדי, כמו כל אזרח, משלם מע"מ על קניות, דלק, תחבורה ועוד – תרומה של מיליארדים לקופת המדינה. קצבאות ילדים, שרבים מצביעים עליהן כ"תקציב חרדי", ניתנות לכל משפחה בישראל, כולל משפחות חילוניות ואקדמאים שמקבלים הטבות שונות. התרומה הכלכלית של החרדים אינה זניחה, והגיע הזמן להפסיק להציג אותם כ"טפילים" על החברה.

כותב השורות, נתי שולמן.

אחד הדברים המדהימים בציבור החרדי הוא תרבות החסד, שפועמת בו למרות הביקורת הבלתי פוסקת. מתנדבים חרדים הם עמוד השדרה של ארגוני סיוע רבים בישראל, שפועלים לטובת כלל האוכלוסייה – חילונים, דתיים, ערבים ויהודים. כשאדם מתמוטט ברחוב, מתנדב איחוד הצלה לא בודק את זהותו; כשמשפחות נזקקות מקבלות סיוע, הן לא נשאלות על השקפתן. עמותות חרדיות מחלקות מזון, ביגוד וציוד ברחבי הארץ, לעיתים תוך הקרבה אישית עצומה.

התורה היא המנוע של תרבות הנתינה הזו. היא מלמדת ערבות הדדית, אחריות קהילתית וחתירה לתיקון עולם – לא דרך סיסמאות, אלא דרך מעשים יומיומיים. זו תרומה שקטה, שלא זוכה לכותרות, אך משנה חיים של ממש.

ההאשמה שהחרדים "מסכנים את הדמוקרטיה" היא אולי הקשה מכולן. מדוע? כי הם מפעילים כוח פוליטי? כי הם דורשים לשמור על הסטטוס קוו? זו בדיוק מהות הדמוקרטיה – שבה כל קבוצה, חילונית או חרדית, נאבקת על ערכיה במסגרת החוק. הסטטוס קוו, שרבים תוקפים, הוא הסכם חברתי שנרקם עם קום המדינה בין החזון איש לבן גוריון. הוא מבטיח מקום ליהדות – שבת, כשרות, נישואין – במדינה היהודית, והוא לא נועד להגביל, אלא לאפשר דו-קיום.

מי שמבקש לשנות את ההסכמות הללו באופן חד-צדדי הוא זה שמסכן את האחדות החברתית. מעניין לציין שדווקא טומי לפיד, שהיה ידוע בביקורתו החריפה על החרדים, הזהיר ב-2004 מפני סכנה לדמוקרטיה מצד שלטון פקידותי. כשר משפטים, הוא אמר בכנסת: "הדמוקרטיה לא יקרה לך? אתה רוצה שפקידים יפטרו ראשי ממשלה?". אם אפילו לפיד הבין שיש גבולות לכוח, הגיע הזמן שגם המבקרים המודרניים יפנימו זאת.

הביקורת על החינוך החרדי – על כך שהוא אינו כולל בגרות מלאה או תכנים מסוימים – מתעלמת מהעובדה שגם במערכת החינוך החילונית יש אג'נדות. שיעורי "פתיחות" לעיתים סוגרים את הדלת בפני ערכי מסורת, ותכנים פוליטיים מועברים תחת מעטה של לימודי אזרחות. החינוך החרדי, לעומת זאת, מתמקד בטיפוח זהות, לוגיקה, חשיבה ביקורתית ועמל לימודי ברמה גבוהה. תלמידי ישיבות לומדים מיומנויות שוות ערך לאקדמיה, ורבים משלימים לימודים מקצועיים בשלב מאוחר יותר, כשהם בשלים לכך.

איננו מתנצלים על בחירתנו לחנך בדרכנו. זהות חזקה אינה זקוקה לתעודת בגרות כדי לייצר אנשים ערכיים, והחינוך החרדי מוכיח זאת מדי יום.

החרדים אינם תופעה זמנית או "טעות" של הציונות. הם השורש העמוק של העם היהודי – ממשיכי דרכם של רבי עקיבא, הרמב"ם והמסורת בת אלפי השנים. לפני שהייתה דמוקרטיה, הייתה זהות; לפני שהייתה מדינה, היה ייעוד. במקום להפוך את החרדים לשעיר לעזאזל, כדאי לנסות להבין כיצד קבוצה זו מצליחה לשמר את ערכיה בעולם של חומרנות ובלבול מוסרי.

איננו מבקשים התנצלות, כי איננו חשים שנדרשים להתנצל. אנו נאמנים למסורת, למשפחה, לעם ולאלוקים. כשאתם תוקפים, אתם פוגעים באחווה הלאומית – היסוד הבסיסי של החברה הישראלית. אם הדמוקרטיה באמת יקרה לכם, התחילו בכבוד למי שבחר לחיות אחרת. ואם טומי לפיד הבין שיש סכנות גדולות יותר מהחרדים, אולי גם אתם תוכלו להבין: אנו אלה ששומרים על מהותה של המדינה הזו, לעיתים יותר מכל השאר.