1.
בפתיחתה של פרשת אחרי מות אנו שבים אל האירוע הקשה שבו נספו שני בני אהרן, נדב ואביהוא. המדרש מוסיף נופך מפתיע: איוב שמע על פטירתם ואמר שלוש מילים: "לזאת יחרד לבי". איוב מעיד על עצמו: השמועה הזאת, על מות שני בני אהרן, ממלאת אותי פחד ורעדה.
רבים מהמפרשים עוסקים בשאלה: מה לו לאיוב ולמותם של נדב ואביהוא? הרי הם נכשלו בקודש. חז"ל מונים מספר סיבות למיתתם: הקריבו אש זרה, נכנסו שתויי יין, לא נשאו נשים, ואולי החמורה מכל – דיברו בגאווה על כך שיום יבוא והם ימלאו את מקומם של משה ואהרן.
עוד באתר:
בכל העניינים הללו לא נמצא איזה קשר מיוחד לאיוב, מדוע דווקא הוא נחרד כל כך?
2.
שמעתי מסבי מורי, הרב ישראל מאיר לאו שליט"א, הסבר נפלא הנשען על דברי חז"ל במסכת סנהדרין. הגמרא מספרת, שאיוב היה אחד משלושת היועצים של פרעה מלך מצרים, יחד עם בלעם ויתרו. כאשר בא פרעה בשאלתו הידועה, מה לעשות עם העם העברי הגדל בתוכנו, השיב בלעם: "כל הבן הילוד – היאורה תשליכוהו". ראיתי באיצטגנינות שלי, שעתיד לקום מושיע לישראל כאן על אדמת מצרים. לכן הפתרון הוא שנהרוג את כל בני ישראל הנולדים וכך נוכל להמשיך לשלוט בהם ולהעביד אותם בפרך. זו הייתה עצתו האכזרית של בלעם הרשע. לשמע הדברים קם יתרו וזעק: "זה לא הומני, זה לא אנושי, אני מתנגד!" הוא מחה בכל תוקף וכתוצאה מכך נאלץ לעזוב את מצרים ולברוח למדין. איוב גם הוא לא תמך בעצה, גם הוא לא הסכים בלבו, אך לעומת תגובתו של יתרו הגיב איוב אחרת. כשראה את פרעה מתלהב ומתרגש, לא העז לעמוד מולו, ושתק. לא הביע התנגדות, הוא לא מחה ולא נמלט. איוב נמנע ושתק.
שנים עברו, וישראל יצאו ממצרים ביד רמה. איוב כבר יושב בארץ עוץ, ולפתע מגיעה לאוזניו הבשורה על מותם של נדב ואביהוא. הוא שומע ששני בני אהרן מתו, לא רק נדב שדיבר ואמר "מתי ימותו שני זקנים – משה ואהרן – ואנחנו ננהיג את הדור", אלא גם אביהוא ששתק, ולא הגיב. שניהם נענשו – זה שזמם וזה ששמע ושתק.
אותה שתיקה של אביהוא מפלחת את לבו של איוב. הוא נחרד. גם אני שתקתי – אומר איוב לעצמו – גם אני לא העזתי לומר 'לא!', גם אני נמנעתי מלדבר בשעה שבלעם הוציא מפיו את ההצעה המרושעת כלפי עם שלם, וגם אם בלבי לא הסכמתי, בפועל לא פציתי פה. ואם על שתיקה כמו של אביהוא בא עונש, מה יהא עליי?
ואכן, חז"ל מסכמים את שלושת היועצים בשלושה מסלולים. בלעם נהרג, יתרו זכה שבני בניו ישבו בלשכת הגזית, ואיוב לקה בייסורים. כי שתיקה – איננה תמיד מידה טובה. לפעמים שתיקה היא הודאה, ולפעמים שתיקה היא בריחה מאחריות.
3.
מכאן לימד סבי מוסר השכל לכל אחד ואחת מאיתנו: אתה רואה עוול? אל תסתכל הצידה. אתה רואה חטא? משגה? אתה מבחין בדבר פסול? אל תשתוק. אמור את דעתך. בעדינות, בטון מאיר עיניים, מתוך רצון טוב ולא ממקום של התרסה, חלילה – תאמר את דעתך. תנמק מדוע אתה מתנגד. תסביר למה אתה מחנך לדרך אחרת. שתיקה שלא בזמנה – פסולה. החינוך הוא חלק בלתי נפרד מהוויתו של עם ישראל לדורותיו.
פרשת אחרי מות פותחת לא במקרה במילים אלו. שני בני אהרן, נדב שדיבר ואביהוא ששתק, שניהם שותפים – ושניהם נופלים. ללמדך, שיש זמן לדבר. ויש זמן לעמוד על שלך. כי שתיקה – היא לפעמים קולו של הפחד. ואמירה, גם רכה, יכולה להיות הצלת חיים.
