"אני מרגישה שהפכתי לרובוט", כך אמרה צופיה (שם בדוי) באנחה כבושה, "אני אם לשבעה, עובדת במשרה מלאה, מהרגע בו נפקחות עיניי בבוקר אני נכנסת למצב אוטומט: קופצת מהמיטה, נוטלת ידיים, נועלת נעלי ספורט ויוצאת לריצת בוקר, בעשרה לשבע אני חוזרת ומיד מעירה את ילדיי מהמיטות, זו שעת השיא היומית שמורכבת מאינסוף משימות שאסור לפספס אף אחת מהן, הכל חייב להיות מתוקתק החל מצבע הגרביים של שירי בת השלוש, דוגמת הכיפה של אריאל בן הארבע, צורת חיתוך התפוח לדודי בן העשר ומידת החימום המדוייקת לטוסט של חגית. אני עובדת במיומנות כל כך מושלמת כך שתוך שעה כוולם מאורגנים פיקס ליציאה למוסדות.
עד שמונה כולם על ההסעות. בשמונה ורבע אני פותחת את הרכב שלי וגולשת לכביש בנסיעה ישירה עד הסטודיו.
"בשעה שלוש וחצי בצהרים אני מגיעה לגן של אריאל. חייבת לציין שאני מהאימהות הראשונות שמתייצבות שם." אומרת צופיה בגאווה. "אני לא מאלו שהילד צריך לחכות להן אלא זו שבאה ראשונה לקחת אותו וכך הוא מקבל תחושה של ילד אהוב ורצוי."
עוד באתר:
אחרי האיסוף מגיעות שעות אחר הצהרים, זה זמן סופר סופר מורכב, וגם אותו אני מתכננת לפרטי פרטים. לא מפספסת כמה דקות של יחס אישי עם כל אחד, מנתקת את הפלאפון וממש מפנה את הראש ואת הלב לשמוע מה עובר על האוצרות הקטנטנים שלי…
בארוחת ערב אני מקפידה על תפריט מאוזן ובריא- ירקות חתוכים, גבינה, ביצה קשה…"
"דייי, צופיה, את מוכנה לעצור?" נשמעה לפתע צעקה מתוך המעגל. הייתה זו בתיה, אחת מחברותיה הטובות של צופיה. "אני לא יכולה לשמוע את התיאורים שלך, הלוואי שתתרמי לי עשר אחוז מהיכולות הללו ואהיה שמחה ומאושרת. אין יום שהבית שלי נראה כמו שצריך, ערמות מטורפות של כביסות… איחורים לבית הספר על בסיס יומיומי… כמה גרמים מהשפיות שלך וחיי נראים אחרת".
"אני לא מאחלת לך", הישירה צופיה מבט נוקב לבתיה. "נכון שהכל נראה אצלי מליון דולר. אבל זו בדיוק הבעיה ומקור הסבל שלי". "אשמח לשמוע על איזה בעיה את מדברת", הגיבה בתיה בטון מריר ושילבה ידיים. "אני רק רואה אישה מושלמת, מוציאה לכולם את העיניים. כאילו את ובני משפחתך יצאתם מאיזה קטלוג. ואת עוד מנהלת סטודיו מצליח. אני מתפוצצת מקנאה, סוף כל סוף משהו אמיתי מתחיל לזלוג ממך החוצה…".
"דיי, בתיה, אני מבקשת שתעצרי את הדיבור הזה", הגיבה צופיה. "זה לא נעים לי לחשוב שהבעיות שלי מרגיעות או משמחות אותך".
"אין מה לעשות", הניפה בתיה את ידיה בתנועת ייאוש, "לא רוצה לשקר, התכנסנו פה כדי להביא קצת אמת לעולם השקר. זה באמת משמח אותי להבין שאין לי במי לקנא".
"נו, טוב…" פלטה צופייה בחצי חיוך, "אני אפרגן לך את התענוג".
צחוק משוחרר פרץ במעגל.
"יודעת מה?" נראה כי צופיה נסחפה עם אווירת ההומור, "אם כבר תענוג אז בואי נעשה את זה מושלם, אני אשתדל להוסיף תבלינים כשאספר עם מה אני מתמודדת, שיהיה לך ממש טעים."
"אוף, דיי" התכווצה בתיה. "כעת נופל לי האסימון. אני מוצפת ברגשות של בושה ותסכול, מבינה בפעם המי יודע כמה בחיי שהכנות שלי, שבאה ממקום ממש אמיתי, גורמת רק לכאב וסבל".
"מממ…" נשמעו מלמולים מהוסים מתוך המעגל. שקט מתוח השתרר ונראה כי אף אחת לא הצליחה למצוא את מקומה.
אני המשכתי לשבת בדממה, ממתין בסבלנות וסקרנות לראות לאן יתפתחו הדברים.
שתי דקות חלפו.
דקה נוספת,
ועוד אחת—
ואז שברה צופיה את השתיקה. היא נגשה לבתיה והניחה יד על כתפה. "סליחה בתיה" אמרה בקול עדין, "האמת שממש לא נפגעתי ממך. סך הכל ניסיתי להשתלב ב'צחוקים' שהיו פה… את בסדר גמור, יכולה להיות רגועה לחלוטין."
"תודה צופיה" השיבה בתיה בחיוך והפריחה נשיקה לחלל החדר.
השקט חזר לשרור.
על פני השטח נראה כי העניינים הסתדרו, אך לא במעגל מהסוג הזה, כאן לא ניתן לטייח.
"צופיה?" נשמעה קריאה מכיוונה של רונית. "אני יכולה לעשות לך 'כפיל'"? (כפיל – טכניקה מעולמות הפסיכודרמה המאפשרת לחברי הקבוצה להביא 'קולות' נוספים התומכים, סותרים, מרחיבים או מהדהדים את תוכן דבריו של המטופל).
"בשמחה" ענתה צופיה.
רונית נעמדה מאחורי כסאה של צופיה ואמרה "האמת בתיה, שכן נפגעתי ממך, אבל גם כאן, בדיוק כמו בבית שלי ובכל מקום, אני לא יכולה להתחבר ללב ולתחושות האמיתיות שלי כי זה יוצר בלאגן ובעיות".
"מממ", המהמה צופיה ונשכה את שפתה התחתונה. נראה כי גל של רגשות חמים הציף אותה והיא התקשתה להוציא מילים מהפה.
"וזה שאני נראית כל כך טוב ולכולם יוצאות העיניים, זה לא באשמתי ולא מגיע לי עונש על זה…" המשיכה רונית.
צופיה הנהנה שוב בראשה ולחלוחית דקה בצבצה לה בזווית העין.
"ואולי הגיע הזמן שבמקום לקנא בי תתחילו לעשות עבודה עם עצמכן" הוסיפה רונית בפאתוס.
אבל כאן עצרה אותה צופיה בתנועת יד מהירה.
"אוקי חברות", נעמדה כעת גיטי ופנתה לכיוונה של בתיה "אני יכולה לעשות לך כפיל, בתיה?"
"סבבה" הגיבה בתיה בהתרגשות מוסווית.
"אני האמיצה סיפרתי על כך שצופיה מוציאה לי את העיניים ואני מתמודדת עם קנאה מולה, אבל תכל'ס כנראה שכולכן, או לפחות רובכן מרגישות כמוני, אתן פשוט מתיפייפות ואני לא, יש בי אמת ואומץ שאין בכן. אם הייתן קצת יותר כנות אז הייתי יכולה להנמיך פרופיל עם הסגנון הרדיקאלי שלי, ולכולנו היה יותר טוב בחיים…"
השעה הסתיימה, כל אחת פנתה, אישה אישה לדרכה.
הסיפור מתאר עבודה רגשית-קבוצתית בתוך מעגל יחסים. האזינו לדברים המלאים, מתוך התוכנית 'בית נאמן' בהגשת הרב אריה אטינגר:
