דווקא בגלל האהבה: למה נשארים ערים בלילה

למה התורה נתנה באש איך נדע האם אנו לומדים תורה או שהתורה מלמדת אותנו? מה בין העצלות הפחד והאומץ וההתלהבות? מה ההבדל בין ידיעה שכלית לבין חוויה יוקדת שמשנה אותי?

במדרש תנחומא (במדבר, פרשת בהעלותך):

"שלושה דברים ניתנה התורה בהם – באש, במים, ובמדבר"
לומר לך: כשם ששלושת אלו חינם הם לכל, כך דברי תורה חינם הם.
ואש למה? – לפי שנאמר: "והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש".

אבל לא רק כסמל ליראה. יש באש מהות פנימית שקשורה לתורה עצמה.

ירמיהו הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם השם וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע.

התורה נמשלת לאש כי:

היא שוברת את הלבבות הקשים.

היא מחייה ומאירה – כמו אש המחממת.

היא מכלה רע ומאירה טוב.

מכילתא דרבי ישמעאל:

"כאש – מה אש יש בה כוח להרוג ולהחיות, כך דברי תורה – יש בהם כוח להחיות ולהרוג."

היינו – התורה מחייה את הנאחז בה אך מי שמזלזל בה – סופו נשרף. יש בה כוח של דין וחיים גם יחד.

בפסוקי התורה ובפרשת יתרו ובפרשת משפטים – מופיעים כמה וכמה רמזים שהאש הייתה נוכחת, ואף הדגשה מיוחדת לה.

• " וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ השם אֱלֹקינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹקים אֶת הָאָדָם וָחָי. (דברים ה').

במעמד הר סיני היה אש –  וההשפעה היתה עמוקה

ריבוי הפסוקים המתארים את "האש הגדולה", "הקול מתוך האש", ו"השמים מדברים" – באים להמחיש את גודל ההתגלות – ולא רק את המצווה הפרטית של שמיעת עשרת הדברות, אלא גם את עצם האחיזה ברוחניות התורה.

כיון שהאש מבטאת את עוצמת המעמד, ואת ההתרחשות העל-טבעית שמחברת את השמיים והארץ – קול ה' מדבר מתוך האש. האש מסמלת את השראת השכינה, את ההתגלות, את כוח הרוח – "בראשית ברא אלוקים… ויהי אור" – כמו האור הראשון שהיה לפני בריאת המאורות.

ומעניין: התורה חוזרת שוב ושוב על כך – שישמעו את קול ה' מתוך האש – וזה נזכר גם בפרשת ואתחנן, וגם בפרשת ראה.

הרעיון הוא שתלמוד תורה איננו רק מעשה מצווה, אלא מפגש עם מקור של קדושה, חוויה של התגלות מחודשת בכל יום ויום, כאילו אתה בעצמך ניצב שם – בהר סיני.

הָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל. כך מתארת התורה את גודל ההתגלות בהר סיני. לא מדובר רק באירוע היסטורי – אלא במעמד נשגב, יוצא מגדר הטבע, ששיאו – דבר ה' היוצא מתוך האש.

כָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר השם עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל.

התורה מדגישה שוב ושוב את האש כמרכז ההתגלות – ולא את הענן או הקולות בלבד. ובכך מדגישה את עוצמת החוויה ואת הפלא שבה – התגלות השם בתוך חומר יוקד, שניתן לשמוע מתוכו את קול ה'.

בתפילה (בסידורים רבים ובמוסף): אַתָּה נִגְלֵיתָ בַּעֲנַן כְּבוֹדֶךָ. עַל עַם קָדְשְׁךָ לְדַבֵּר עִמָּם. מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּם קוֹלֶךָ… וְדִבְּרוֹת קָדְשְׁךָ מִלַּהֲבוֹת אֵשׁ.

במבט עמוק יותר – האש היא לא רק סמל לעוצמה, אלא לסוג הקשר שנרקם בינינו לבין הקב"ה  לא התנהלות פורמלית, אלא קשר יוקד, חי, מלא התלהבות.

במדרש נאמר

"שלושה דברים ניתנה התורה בהם – באש, במים, ובמדבר"
לומר לך: כשם ששלושת אלו חינם הם לכל, כך דברי תורה חינם הם.
ואש למה? – לפי שנאמר: "והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש".

 

התורה ניתנה באש כסמל להתלהבות וחיות. אש מסמלת תנועה פנימית, חום ולהט. התורה לא ניתנה כטקסט יבש אלא כדבר אלוקים חי, המחייב את האדם להתעורר בליבו. העבודה הרוחנית היא לא טכנית, אלא בוערת, מלאה תשוקה פנימית ושאיפה לקשר עם הקב"ה.

אש גם מסמלת בירור וזיכוך. כשם שהאש מזקקת מתכות ומסירה מהן סיגים, כך התורה מטהרת את האדם, שורפת את הפסולת הרוחנית, ומגלה את הזהב הטהור שבו. קניין תורה אמיתי מחייב מעבר דרך אש פנימית של עמל, התמודדות וניקוי עצמי. זהו תהליך של זיכוך הנשמה.

במעמד הר סיני נראתה האש כדי ליצור יראת רוממות. ההר בער כולו באש, והדבר יצר תודעה שאין כאן טקסט רגיל אלא גילוי שכינה. האש מחדירה לאדם את הידיעה שהוא עומד לפני דבר ה', ויוצרת חוויה שמטביעה בלב יראת שמים עמוקה.

בנוסף, האש מייצגת חידוש תמידי. היא לעולם איננה קופאת. היא בתנועה, משתנה, חיה. כך גם התורה – איננה שייכת רק לעבר, אלא בכל יום היא מתחדשת, בכל דור ובכל לומד. כל אדם שמקבל תורה – מצית מחדש את שלהבתה.

שלושת יסודות קניין התורה – אש, מים ומדבר – הם שלושה מצבים של הכנה: האש מבטאת מסירות והתלהבות, המים מבטאים ענווה וזרימה, והמדבר מבטא פשטות והתבטלות. רק אדם שמוכן לעבור את שלושת אלו נעשה כלי אמיתי לתורה.

המדרש מביא שהתורה ניתנה באש כדי לרמז שתורת ה' חינם היא לכל, כפי שאש איננה רכוש של מישהו. אך היא גם מבטאת את העוצמה, את הגבוליות, ואת זה שהקשר לתורה אינו נייטרלי – אלא דורש רגש, יראה, ואחריות.

בספר ירמיהו נאמר: "הלוא כה דברי כאש נאום ה', וכפטיש יפוצץ סלע". חז"ל מבארים שהתורה שורפת את הסיגים, שוברת את החומריות, ומביאה את האדם למצב של ריכוז, בירור ונקיות פנימית. מי שדבק בתורה באמת – התורה שורפת בו את החיצוניות ומגלה את נשמתו.

המהר"ל מפראג מסביר שהאש היא היסוד השמיימי, והיא עולה כלפי מעלה. התורה היא מן העולם העליון, ולכן ניתנה דווקא באש, כי היא דורשת מן האדם להתרומם כלפי מעלה, לנטוש את החומר ולהתחבר לשורש הרוחני שלו.

הרמח"ל מוסיף שהתורה ניתנה בהר סיני לאחר תהליך של טהרה – ההר בער באש, כסמל לטיהור. מי שרוצה לקבל תורה, עליו לעבור תהליך דומה – לשרוף את הפסולת שבו, ולהיות כלי נקי. התורה לא שורה במקום טמא. האש יוצרת את ההכשרה הרוחנית לקיום התורה.

בספר "שם משמואל" מבואר שהתורה ניתנה באש כדי ללמד אותנו שכל קניין בתורה צריך לבוא מתוך התלהבות ולב פנימי בוער. התורה איננה רק דעת חיצונית – היא אמורה לבעור באדם, לעורר אותו, להניע אותו, ולשנות אותו. אדם שלומד תורה בלא חום והתלהבות – מפספס את מהותה.

האש גם מבטאת תהליך שינוי מהותי. היא שורפת את הצורה הקודמת של הדבר, ומחזירה אותו ליסודו. התורה אינה באה "לצבוע" את חיינו, אלא לשנות אותנו מהיסוד. היא תובעת מהפך פנימי: שינוי באמונות, במידות, ברצונות, בתשוקות. האש – כמוה כקבלה אמיתית של התורה – שורפת את הקליפות ומגלה את הפנים האמיתיות של האדם.

לסיכום, התורה ניתנה באש כדי ללמד שהיא דורשת מהאדם רצינות, יראה, זיכוך, תשוקה, ותהליך מהפך פנימי. היא שייכת לאלה המוכנים לבער בתוכם את הישן, ולבנות את עצמם כאנשים חדשים, מלאי להט ודבקות. התורה – כמו האש – איננה ניטרלית. היא חיה, דורשת, ומחוללת שינוי עמוק במי שזוכה לאחוז בה באמת.

חג השבועות הוא זמן מתן תורתנו – לא יום זיכרון היסטורי בלבד, אלא חוויה מתחדשת של קבלה פנימית, עמידה מחודשת ליד הר סיני. וכשם שהתורה ניתנה באש, כך כל דור ודור, וכל יחיד ויחיד, מוזמן לקבל את התורה כאש בוערת, לא כטקסט עתיק, אלא ככוח חי, אלוקי, מחולל-מהפכות.

מתן תורה באש, כפי שנאמר " וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו השם בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד.

לא היה רק חזיון עוצמתי אלא מסר מהותי: התורה מחייבת לב בוער, תשוקה, חום פנימי והתמסרות. בשבועות אנחנו לא רק זוכרים את מעמד הר סיני – אנחנו נכנסים אליו מחדש. כל לילה של לימוד בליל שבועות, כל קבלה של עול תורה, כל עיון בדף גמרא – הם הבעירה מחדש של אותה שלהבת סיני.

וכמו שהוסבר לעיל, האש מסמלת התלהבות, חידוש תמידי, זיכוך, תנועה כלפי מעלה. התורה ניתנה באש כדי שנדע: אם אין באדם אש פנימית – התורה לא תיקלט בו באמת. וכפי שכתב החתם סופר: "התורה ניתנה באש – ללמד שאין התורה נקנית אלא במי שלבו בוער אליה".

חג השבועות, אם כן, איננו רק "סיום" של ספירת העומר – אלא שיא של הכנה פנימית. ימי הספירה הם ימי הזדככות, ניקוי, בניית כלים. אבל שבועות הוא היום שבו יורד האור. לא די באמונה ולא די בידיעה. צריך התלהבות פנימית – אהבה אל התורה, רצון אמיתי ללמוד אותה, לחיות אותה, להילחם עליה.

בזמן מתן תורה כתוב "וכל העם רואים את הקולות", והמדרש אומר: "רואים את הנשמע" – כלומר, כל ישותם התהפכה. כאשר התורה ניתנת באש – מי שזוכה לקבל אותה, הופך ל"איש האש", למי שתורתו אינה מונחת לו בכיס, אלא בוערת בקרבו.

ומכאן לקריאה לחיזוק ההתלהבות בלימוד התורה: לימוד תורה איננו רק מצווה – הוא קשר אישי, חי, לוהט עם בורא העולם. התורה אינה רק ספר – היא נשמה. מי שלומד תורה מתוך רפיון – כאילו מתכחש לאש האלוקית שבה. אבל מי שלומד בהתלהבות, בחום, מתוך אהבת אמת לדבר ה' – מגלה את פניו הפנימיים, מתחדש, מתרומם. כמו שאמר הרמב"ם: "ואין אהבת ה' מתקיימת בלב – אלא מתוך עסק בתורתו".

וכבר כתב ה"שם משמואל", שהתורה נקנית רק למי ששותה אותה בצמא. בליל שבועות אנחנו מצהירים מחדש: "אנחנו צמאים", ודווקא בלילה הזה – כאשר כולם ערים, והעייפות מכה – דווקא שם מתגלה אמת הלב: האם אתה באמת כמה לדבר ה'? האם התורה בשבילך היא חוב או תשוקה?

האר"י הקדוש אמר שמי שלא ישן בליל שבועות ולא ביטל רגע – מובטח לו שלא תיפגע תורתו באותה שנה. אך לא מדובר רק ב"עונש" או "שכר", אלא בהכוונה: האם אתה מוכן לבעור – או להירדם? האם אתה בוער – או אדיש?

בשבועות, התורה שואלת אותנו שאלה אחת בלבד: "כמה אתה רוצה אותי?".
וכל מי שלומד – כל מי שפותח דף גמרא מתוך שמחה – כל מי שמזיל דמעה על פסוק, או על עומק של סברה – מקבל את התורה מחדש באותה אש שבה ניתנה.

חג השבועות – חג של אש.

לא אש חיצונית, אלא אש של נשמה. אש של רצון. אש של קרבת אלוקים.

כאשר אדם עמל בתורה – הוא יוצר את עצמו מחדש, כאילו הוא בורא את עצמו בדומה לבורא עולם.

אדם שעוסק בתורה אינו רק לומד או מקיים מצווה – אלא הוא מרומם את עצמו לדרגת נשמה גבוהה יותר, והוא עצמו משתנה ומתחדש.

"אם בחוקותי תלכו" – ללכת בעמל

על כך דרש רש"י על הפסוק:
"אם בחוקותי תלכו" – שתהיו עמלים בתורה.
ולכאורה קשה: מדוע לא נאמר פשוט "אם תלמדו"? מדוע דווקא "תלכו"?

והתשובה: התורה איננה רק ידיעה או שינון, אלא הליכה מתמדת, עמל בלתי פוסק. כשאדם עמל בתורה – הוא הולך ויוצר את עצמו מחדש.

איך זה עובד?

המהלך הוא כך:

האדם עמל בתורה – לא רק לומד, אלא מתייגע.

העמל הזה מרומם את נפשו לגובה שאינו יכול להגיע אליו לבד.

התורה איננה רק "ספר חוקים" – היא מציאות יוצרת.

האדם שעוסק בה באמת – נעשה שותף לבורא ביצירת עצמו.

זהו עומק הפסוק: "אם בחוקותי תלכו" – שתהיו עמלים בתורה.

והזכות הגדולה: העמל בתורה מרומם את האדם – לא רק במדרגה, אלא בעצם הווייתו.

אומר הנועם אלימלך קנאת סופרים תרבה חכמה, הקנאה היא לא רק קנאה באחר אלא קנאות שלו למען רצון השם

קנאות זה  רצון פנימי לעלות מעלה ולהיות קרוב יותר לרצון ה'.

אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה – אז תבין יראת ה".

זו קנאה קדושה – שמניעה את האדם להתאמץ, להשיג, לגעת באמת האלוקית. היא איננה קנאה הרסנית – אלא קנאות לרוח, לאמת, ליראה.

כותב ה"עיניים למשפט" בשם בעל ה"חושן משפט": בכל פעם שאדם עמל בתורה ומתאמץ בעבודת ה', הוא כאילו מחדש את בריתו עם ה' – כאילו שומע את התורה מחדש, ממש כאילו היה במעמד הר סיני.

וזו כוונת התפילה: "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם" – תן לנו מחדש את אותה קרבת אלוקים שהייתה בזמן מתן תורה.

אנו מתפללים:
"השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם" – נחזיר אותנו למדרגה שהיינו בה קודם החטא, קודם שירדה הנשמה ממקומה.

"אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם" – ודרש המדרש:
"כאילו עשיתם את עצמכם" – כלומר, כאשר האדם עמל בתורה באמת, הוא בונה את עצמו מחדש, מחזיר את נשמתו למקום העליון.

עמל התורה אינו רק חובה – אלא הזדמנות להשתתף ביצירה של עצמך

זה גם בא לידי ביטוי בליל שבועות, שלא ישנים בלילה

למה לא ישנים בליל שבועות ?

מקור המנהג

טעם פשטני – תיקון לחטא ההירדמות

מובא בשם המדרש (מובא בבאר היטב סי' תצ"ד בשם ספר התודעה), שבשעת מתן תורה – נרדמו ישראל, והקב"ה היה צריך להעיר אותם בקולות וברקים.
לכן, נשארים ערים בלילה כדי לתקן את אותה הירדמות  וזה מכונה בשם "תיקון ליל שבועות".

המנהג להישאר ערים בליל שבועות וללמוד תורה כל הלילה, מוזכר כבר בזוהר הקדוש (פרשת אמור דף צ"ח), ושם נאמר  שהלילה שלפני מתן תורה – הוא זמן של הכנה פנימית, תכשיט רוחני לקראת החתונה של הקב"ה עם כנסת ישראל, ובני ישראל נדרשים להכין עצמם באור התורה דווקא בלילה הזה.

ה"שם משמואל" (רבי שמואל מסוכטשוב)

בכמה מקומות, כי הלילה הוא זמן של הסתר פנים, שבו כוחות הטומאה שולטים יותר. דווקא בו האדם נבחן – האם אהבתו לתורה היא פנימית ואמיתית גם בזמן חשוך.

והוסיף: מתן תורה הוא גילוי של קשר מהותי עם הקב"ה. כדי לזכות בכך – על האדם להראות שהוא מוכן לוותר על גופו, על נוחיותו – אפילו על שינה – למען הדבקות בתור, בלילה בחושך הוא בוחר בתורה באור.

"ובזה יובן עניין תיקון ליל שבועות, שהוא הכנה לחתונה… שבני ישראל מתקשטים בתורה ומראים אהבתם, ואז זוכים לאור התורה שלא ייכבה גם בלילה."

התפארת שלמה (פרשת אמור, שבועות)

(רבי שלמה מבובוב מתלמידי רבי מנחם מנדל מקוצק) מסביר שמעמד הר סיני הוא לא רק קבלת מצוות, אלא לידה חדשה של הנשמה.

בליל שבועות – הלילה נחשב כיום! כי התורה מאירה גם את החשיכה

גם חג השבועות הוא יום ההכתרה של העם היהודי.
ליל שבועות – הוא לילה שבו העם כולו עומד ומכריז: נעשה ונשמע – ולכן לא שייך לישון.
כי זהו רגע שבו האדם מגלה את פנימיות נשמתו  שהיא למעלה מטעם ודעת – והיא עומדת דרוכה  מוכנה לקבלת התורה.

אז האדם מגלה שהוא 'יותר ממה שהוא הכיר' בעצמו

הוא מסוגל להיות שונה מסדרי החיים הרגילים, הוא בלילה ער ולומד תורה

"נעשה ונשמע" זו הכרזה שמעידה על עוצמה פנימית חדשה

בליל שבועות, כאשר עם ישראל שומעים את דבר ה' וצועקים "נעשה ונשמע" – אין זו רק קבלת עול, אלא קריאת התעוררות פנימית: האדם מגלה בתוכו עוצמה שמעולם לא הכיר.
הוא מגלה שהוא יכול יותר ממה שחשב.
שיש בו כוחות גנוזים שמסוגלים לפרוץ את גבולות ההרגל.

לכן בלילה הזה – ליל שבועות – האדם נשאר ער.
הוא מוכיח לעצמו שהוא אינו עבד לטבעו.
הלילה נברא לשינה, אבל הוא כובש את עצמו, ומקדש את הזמן ללימוד מתוך אהבה.
זהו מסר עמוק של התעלות והתחדשות:
אני לא עוד תוצר של הרגלים, אלא נשמה ששואפת לגבהים.

כל שנה מחדש, האדם ניצב בפני אותה בחירה –
האם אני רק מה שאני רגיל להיות, או שאני יכול להיות יותר?

ליל שבועות הוא ההוכחה – שאפשר להיות יותר.

לכן  בליל שבועות נדרשת יגיעה בתורה  יומם ולילה, מי שלומד תורה, ייגע בתורה או לומד תורה, תיקון ליל שבועות, ודווקא בלילה שבו נרדמים בני האדם – יש מי שבוחר לשבור את הטבע, ובכך מכשיר עצמו לגילוי אור התורה.

ולכן על פי קבלה, יש סדרים עליונים של השפעה אלוקית  ובליל שבועות מתרחש "צינור" של אור התורה שנפתח, ולכן אם האדם אינו ער – הוא אינו כלי לקבל את ההשפעה.

מי שעסוק בלימוד – הוא הכלי שדרכו הקב"ה משפיע על העולם כולו, והוא זוכה לגילוי שכינה מיוחד שאינו מתרחש בשום לילה אחר.

לוותר על השינה בליל שבועות היא לא רק ציות אלא ביטוי לעובדה שהאדם מגלה בתוכו דרגה חדשה של חירות –

השינה – היא סמל לאטימות, לריחוק. והערות – סמל לרצון לקשר, למסירות.

השינה היא סמל השכחה והנפילה מן הרוח, ואילו ערות הלילה – היא הנכונות למסור את הרצון והגוף לדרישת הנשמה.

בזה ישראל מראים גבורתם – שגם דבר טבעי כמו שינה, שהוא צורך הגוף, יכולים להתגבר עליו כשבא עת להתעלות ברוח.

בזוהר (ח"ג צ"ח) כתוב שבליל שבועות נפתחים שערי עליונים, וכל מי שעוסק בתורה באמונה – נעשה שותף למתן תורה בכל שנה מחדש.

"העמל בתורה הוא הכנת הכלים, אבל האור שנכנס בכלים – הוא אור אלוקי, ניתן במתנה."

התורה וחכמתה האין סופית ניתנת לנו בשבועות כמתנה – אבל רק למי שעמל בה כהכנה.

תורה היא מציאות אלוקית. אי אפשר ליצור אותה, רק לקבלה.

המהות של עמל התורה איננה רק השקעה לצורך תמורה.
העמל הוא פעולה מכוננת: הוא משנה את האדם עצמו, בונה בו כלי לקלוט אור עליון.

העמל בתורה פועל באדם טהרה פנימית, ואז מתגלה בו אור התורה.