בלי פספורט: הנשמה הגיעה מהר המנוחות לארה"ב

ערש"ק פרשת במדבר וערב חג השבועות תשפ"ה. לידידיי ומכרי קוראי הגליון 'מעדני הפרשה' ו/או את המאמר המצורף.

למתעניינים, שם נכדי ה'בן אחר בן' הוא בן ציון קלצקין, כשם אבי ז"ל.

בדרשתי בסעודת הברית התחלתי בדרך צחות, כי נהוג לומר שהנשמות יורדים להשתתף בשמחות צאצאיהם ועל אחת כמה וכמה, כאשר קוראים לרך הנימול על שמו, בודאי שנשמתו יורדת להשתתף בשמחה, השאלה במקרה דנן, איך אבי יגיע לכאן אם אין לו פספורט? כי אבי חלף את שנותיו בעולם הזה בלי להוציא פספורט מעולם.

הוא נולד בירושלים לפני מלחמת העולם השניה, נפטר בירושלים, ומעולם לא יצא ממנה, ולמרות זאת, חיתן טו"ב בנים ובנות ונתן לכל אחד דירה לקראת החתונה, בלי משכנתא ובלי ללוות כסף מאף אחד (ואבי לא ירש שקל מאביו שנהרג כשהיה בן שנה).

אבי ז"ל היה האיש הכי מפורסם בירושלים, אבל לא רק מפורסם, אלא שכמעט לא היה איש בירושלים שלא היה לו ענין כלשהו עם אבי בימי חייו, אם זה ציור שלט, או תזמורת בחתונה, או מוזיקה בהכנסת ס"ת ושמחת בית השואבה, השכרת רמקולים לאירועים או הכרזת לויה ל"ע, ואפילו יושבי חושך אסירי ברזל, היה אבי נוסע בחוה"מ לנגן להם בבתי הכלא, וגם מי שבתוך עמי יושבת ולא נזדקק לאחד מכל אלו, ודאי 'נפל' אי פעם לזכרון משה להתפלל ושם פגש את הגבאי והבעל קורא אבי מורי ז"ל.

איש חמודות היה, בכל מקום שהגיע היה נעשה שמח, כל פעם שנכנסתי לביתו היה אומר לי: הבה נקיים מצוות עשה של 'ושננתם לבניך' וכששאלתי 'מה נלמד'? ענה: בא ונלמד משניות לעילוי נשמתי, וכששאלתיו: הרי אתה חי עדיין? היה עונה בחיוך, 'ואם אני חי, אין לי נשמה'?

הוספתי, שבשם אבי מרומז גם זכרונה של אמי הצדקנית ע"ה, שהרי בן ציון ר"ת 'בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ועתידין'

בס"ד סיפרתי על חידוש שנתחדש השבוע בענין 'אות' ברית מילה, שקשור גם לפרשת השבוע וגם לערב מתן תורה (מופיע בגליון)

בסוף דבריי כיבדתי את בני, אבי הבן לומר דברי ברכה והודיה להשי"ת.

פתח בני ואמר: חז"ל קבעו: לית כתובה דלית ביה תיגרא, בילדותי למדתי בבבא מציעא פרק 'שנים אוחזין בטלית', השבוע עברתי חוויה דומה למה שהמשנה מתארת שמה, אבל בצורה הפוכה: 'שנים אוחזין בטלית, זה אומר כולה שלך וזה אומר כולה שלך'

ובני הסביר: כיון שזה בן ראשון אצלי, וסנדקאות יש רק 1, החלטתי לפנות לאבי ולחמי ולהתייעץ עימם (כ"א בנפרד) ואקוה לטוב. כמה נעמה לי החוויה הזו שכל אחד מהם אמר מיד ללא כל התלבטות, לכבד את הצד השני. על כן ניסיתי להריח בעדינות, למי זה יותר קורץ ומעוניין, אך לשוא, 'זה אומר כולה שלך וזה אומר כולה שלך' ובאמת לא ידעתי מה לעשות?

ואיך הכרעתי? פניתי למורה הוראה שאני מתייעץ עימו והוא אמר לי שמדאורייתא אני מחוייב בכיבוד אב, ואם אבי מצווה עלי לתת הכיבוד לחמי, זה מה שעלי לעשות.

והוא סיים: איזה אושר להתמודד עם כאלו מריבות ומחלוקות, שבודאי לא על כגון דא נתכוון החפץ חיים במאמריו בגנות הויכוחים והמחלוקות.

אז הנה, ניצחתי ואני באמת שמח בניצחון, אמרתי כל הזמן לבני: הרב שטיינמן היה תמיד משנן, נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי מי שהפסיד מויתור, גם הרב ואזנער היה תמיד אומר: מויתור לא מפסידים, ואם חז"ל הבטיחו עשירות לסנדק, ודאי שהמוותר לא יפסיד בגלל הויתור ואדרבה. אמנם הודעתי חגיגית שאצל הבן הבא אי"ה, כנראה לא אתנגד.

אז אולי אצא מכל הסיפור בעל גאוה גדול, אבל זה שווה אם מישהו ילמד מזה משהו וימנע ריב הכי קטן והיה זה שכרנו.

 

נ.ב. רב יוסף אמר כל שנה בחג השבועות 'אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא', מה מיוחד בשם יוסף לענין זה? מה יחודיותו של רב יוסף לענין זה? איך יוסף הצדיק קשור לענין? מה הקשר בין זה למרנן רבי עובדיה יוסף ורבי חיים קנייבסקי זכר צדיקים לברכה.

אלו ועוד פנינים חדשים בתוך הגליון המצו"ב.

 

איש על דגלו לאותות לבית אבותם

 שני אותות קבע הקב"ה בינו ובין בני ישראל לקיימם עוד  קודם מתן תורה: ברית מילה ושבת קודש, הברית כבר ציוה לאברהם אבינו 400 שנה קודם מתן תורה, ושבת קודש נצטוינו במרה קודם מתן תורה מעט.

עם ישראל לדורותיו מעביר מצוות אלו מאב לבן, כל אב מכניס את בנו לבריתו של אברהם אבינו, מבלי לשאול את הרך הנולד וחותם הקודש חקוק בו כל חייו, כך גם שבת קודש, נשמר בכל משפחה ומשפחה והוא היום שמטביע את קדושתו וברכתו על כל איש ישראל וכל ששת ימי המעשה, ממנו מתברכים.

 שני מצוות אלו הם הדגל של בני ישראל, כשם שכל מדינה ועם מתפאר בדגלו והוא מתנוסס על כל ארמונותיה ואגפיה, כך אותות אלו הם הדגל של עם ישראל שמתפאר בהם.

אכן בשבת קודש, הזמר הראשון בתוך הסעודה 'כל מקדש שביעי' נאמר בתחילתו 'איש על מחנהו ואיש על דגלו'.

זה נרמז בפסוק בפרשתנו: 'איש על דגלו לאותות לבית אבותם', כלומר המשכת דרכי אבות ומסורתם היא ע"י האותות הללו שהקב"ה עשה בינו ובין ישראל.

אלו דבריו הנפלאים של ידידי הר' יוסף משה פריינד הי"ו.

 

אותות ותפילין

הוספתי על דבריו, כי האות השלישי הוא תפילין, ככתוב 'וקשרתם לאות על ידיך', ענין ה'אות' בתפילין מוזכר רק בתפילין של יד, משא"כ לגבי תפילין של ראש נאמר 'לזכרון בין עיניך' 'לטטפת בין עיניך' ולא נאמר בו אות.

אות התפילין שונה משבת ומילה, שהם חמורים ויש בהם מיתה למי שאינו מקיימם, לעומת תפילין שהיא מצות עשה כשאר המצוות.

ובאמת יש לברר מה מיוחד בתפילין שנחשב אות בינינו, הרי טלית שקולה ככל המצוות ואינה נחשבת אות וכן שאר מצוות וחגים שאינם נקראים אות?

עוד יש לשאול, מדוע בשבת ויו"ט (ולרוב העולם אף חוה"מ) אין מניחים תפילין ומוותרים על האות הזה?

ונראה לחדש, כי הנחת תפילין זו הכרזה על זכירה ושמירה של ב' האותות האחרים, היינו, שבת ומילה, כדלהלן.

כל ימות השבוע, זרועו של האדם מבצעת את מלאכתו וכלפי חוץ נראה כי זרועו מביאה לו את פרנסתו, ועל זה אמר הנביא 'ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור ליבו'.

ובבוא השבת, כאשר הוא משבית את זרועו ממלאכה, הוא מכריז בזה כי אינו סומך על זרועו, והיא רק השתדלות וקיום מצוות ה' 'ששת ימים תעבוד', אך באמת, לא רק שהיום שהוא שובת אינו מפסיד לו, אלא שכל שאר הימים ניזונים מאותו יום מושבת.

ובהנחת תפילין על הזרוע אנו מודיעים בגלוי כי הזרוע כולו של השי"ת ועל פיו יסעו ועל פיו יחנו.

לכן מניחים בשמאל שהיא יד כהה, כלומר, אין כאן כוחי ועוצם ידי.

אח"כ מניחים תפילין על הראש כנגד המוח, והוא הכרזה שאנו שומרי הברית, שהוא 'אות' שאינו נראה, שהוא במקום סתר ומכוסה מן העין, אך ע"י הנחת ה'של ראש' בגלוי אנו מצהירים על קדושתנו, כי שמירת היסוד נמשכת מן המוח כידוע, ומניחים אותו 'בין עיניך', שהוא מכוון כנגד מקום הברית, וגם במציאות הרוחנית, שמירת העינים היא תחילת ועיקר השמירה לדבר זה הברית, כאמרם ז"ל 'עין רואה לב חומד וכלי מעשה גומרין' וכפי שאומרים בפרשת ציצית שבקריאת שמע 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם' וכו'.

 

לבנימין אבידן בן גדעוני

במשך הדורות היו אבידות רבות בנפש, מתוך שבט בנימין. כבר במדבר איבדו מחצית ממשפחותיהם, שהרי בפרשת ויגש ביורדי מצרים מוזכרים עשרה בני בנימין, ובפרשת פנחס מוזכרים רק חמש משפחות לבני בנימין ורש"י פירש שמחצית מבניו נגדעו באבדן חמש משפחות.

כך גם בספר שופטים בסיפור 'פילגש בגבעה' נהרגו רוב שבט בנימין וכמעט שנגדעו לגמרי ואבדו מישראל.

וזה מרומז בשמו של נשיא שבט בנימין 'אבידן בן גדעוני' שחלקם הגדול 'אבד ונגדע'.

מהלך נוסף: הבנים הבכורים של בני השפחות הם דן לבלהה, גד לזלפה, והבכור נחשב למייצג המשפחה, דהיינו, נפתלי כלול בדן, אשר כלול בגד.

בתורה מסופר בתחילת פרשת וישב, שיוסף היה רועה את בני השפחות, מסתבר כי אחר יוסף עברה ההנהגה לבנימין והוא היה בן חסותם של בני השפחות.

זה נרמז בשם 'אבידן בן גדעוני', היינו, שהיה כמו אב לדן וגד, והאותיות 'עוני' המשלימות אחר גד, נסובים על שני השמות, וכוונת הלשון כאילו נכתב 'דני וגדעוני', דהיינו, הוא היה האחראי על דן וגד.

ואם אין לאיש גואל

פירש״י 'שמת התובע שהשביעו ואין לו יורשים' פירוש שמת קודם שהספיק הנשבע ללכת ולשלם לו.

זה נרמז בטעמים 'קדמא ואזלא' שעל 'אין לאיש', היינו שמת קודם שהספיק ללכת אליו.

הטעם שעל המילה 'גואל' הוא 'רביעי', מרמז על דברי רש"י שמונה כאן ארבע אפשרויות של יורשים שאין לגר הזה שמת. א. בן, ב. בת, ג. אח, ד. שאר בשר.

 

מנגד, סביב לאהל מועד יחנו

בשו"ת דברי אפרים אליעזר כותב, כי מרמז בדברי הכתוב, שגם אם יש חילוקי דעות בתוך בני ישראל, בחינת 'מנגד', יש לוודא ש'סביב לאהל מועד יחנו', שכולם כוונתם לקל אחד ששכינתו שרויה באהל מועד.

הוספתי לזה, כי הטעם שעל 'מִנֶּ֕גֶד', הוא זקף גדול, שמניינו כ"ו,  1:היינו, שני נקודות שהם כשני יודין ועוד קו כאות ו'. כמנין שם הוי"ה, כלומר, שגם ה'מנגד' יהי' לשם שמים ומתוך מידת הרחמים ושגם 'מנגד' נמשיך לכוון לשם שמים.

חג השבועות

ויתייצבו בתחתית ההר

דרש ידידי הרב יוסף משה פריינד הי"ו, האותיות שתחת המילה 'הר' (205), הם 'דק' (104), הפער ביניהם הוא 101, והוא רמז לאמרם ז"ל 'אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים, לשונה פרקו מאה ואחד פעמים'.

כלומר: יש לומד ושוכח ותורתו אינה יציבה ומתקיימת אצלו, לכן נרמז בזה כהכנה למתן תורה, כי יש לעמול בתורה ולחזור עליה מאה ואחד ואז התורה בחינת 'יתייצבו', שהתורה תישמר. וכפי שכבר כתבנו על 'אם בחקתי תלכו' שתהיו עמלים בתורה, א"ם ר"ת מאה אחד.

כאן המקום לציין בשם הגר"א כי גם הפער בין 'זכור' ל'שכוח' הוא 101, ללמדנו כי לחזור 101 פעמים הוא סגולה מועילה לזכרון.

 

שהחיינו והגיענו לזמן הזה

ברכת 'שהחיינו' שאנו אומרים בחגים, נקרא בפי חז"ל 'זמן', (לדוגמא: יקנה"ז: יין קידוש נר הבדלה זמן).

יש שלשה מועדי השנה המחולקות לפי יחידות זמן.

חג הפסח, חג השבועות, וירח האיתנים חודש תשרי שמכיל ג' חגים, ר"ה, יו"כ וסוכות, (שכולם עניינם תחילת השנה).

המילה זמן מרמז על שלושת המועדים הללו.

ז' – חג הפסח שנחוג שבעת ימים.

מ' – יום הכיפורים, יום הארבעים מתחילת ימי התשובה.

נ' – חג השבועות ביום החמישים ככתוב תספרו חמשים יום.

 

עגלא תילתא

בגמ' פסחים מסופר שרב יוסף היה מכין מדי שנה בחג השבועות 'עגלא תילתא' (עגלה משולשת), פירש"י 'שלישי לבטן ומובחר הוא', דהיינו העגל שנולד שלישי לאמו. וממשיכה הגמ' ששמחתו שרב יוסף אמר: 'אי לאו האי יומא, כמה יוסף איכא בשוקא'.

יתכן שעשה 'עגלה תילתא' דייקא, שהרי אמרו חז"ל במס' שבת 'בריך רחמנא דיהיב אוריין תליתאי (תנ"ך) לעם תליתאי (כהן לוי ישראל) ע"י תליתאי פירש"י 'משה תליתאי לבטן, מרים אהרן ומשה'. רמז לכך, עשה עגלא תליתאי שלישי לבטן לזכר משה רבינו שקיבל התורה מסיני.

נציין, כי המושג 'עגלה משולשת' מוזכר בברית בין הבתרים שם נאמר 'עגלה משלשת ועז משלשת ואיל משלש' והאונקלוס פירש שהכוונה שלש מכל אחד מהם, אך האבן עזרא כתב 'עז משלשת בת שלש' והרמב"ן למד בדברי האבן עזרא שכוונתו לכל השלש, עגלה בת שלש עז בן שלש וכו' והקשה הרמב"ן עליו, הרי אמרו חז"ל כי עגלה היא בת שנתיים וכשהיא בת שלש נקראת פרה?

וכשנדייק נבחין שהאבן עזרא כתב דבריו רק על 'עז', ומסתבר שבזה נוכל ליישב הקושיא ולומר שרק על עז ואיל פירש בני שלש, משא"כ לגבי 'עגלה משולשת' יתפרש 'עגלא תילתא' שלישי לבטן שהוא משובח.

ובאמת, אולי יתכן לפרש כן על כל השלשה שהכוונה שלישי לבטן שהוא משובח.

 

כמה יוסף איכא בשוקא

התורה חביבה עלינו וכל פרט סביב קבלתה יקר בעינינו, מי הנותן, מי המקבל, מתי ניתן, ומה ניתן.

זה נרמז בשמו 'יוסף', י' דברות, ו' סיון', ס' רבוא מישראל קיבלוה (ס' רבוא אותיות), ניתנה ע"י משה כשהיה בן פ' שנים.

 זה גם נרמז בשם החודש 'סיון', כאשר האות נ' מרמז על היום החמישים ועל חמישים שערי בינה שבה.

 ויש להוסיף בעומק דברי רב יוסף, היינו, אם נוציא מתוך שמו 'יוסף' את האות ו' (ו' סיון) שהוא 'האי יומא' של קבלת התורה, ישאר 'יסף' שפירושו מיתה לשון 'יאסף אל עמיו' כמו שפירש רע"ב על המשנה בפרקי אבות פרק א משנה יג 'ודלא מוסיף יסף'.

 יסף גם אותיות 'סיף' היינו חרב של רציחה, כמו שעשה חזקיהו שנעץ חרב בפתח ביהמ"ד ואמר 'מי שלא יעסוק בתורה ידקר בחרב' ושם נתפרש כי חזקיהו רצה ללמד את העם כי ללא תורה הופכים רוצחים, כי ללא תורה אין יראת אלקים, וכתוב 'רק אין יראת אלקים במקום הזה והרגוני'.

 

יוסף ה' עליכם

במס' ברכות מסופר כי רב יוסף היה בקי בכל התורה ועליו נאמר 'הכל צריכים למרי חיטיא' (כולם צריכים לבעל החיטים).

מסתבר שהכוונה היא מכח 'השם גורם', שהרי על יוסף הצדיק נאמר 'ויוסף הוא המשביר' שהוא היה בעל החיטים שצבר במצרים כחול הים הרבה מאוד, בנוסף להיותו בעל תורה, שהרי למד הרבה עם אביו לפני שירד למצרים.

כמה מענין לציין, כי בדורנו האחרון היו שני רבנים שהיו בקיאים בכל חדרי התורה ושניהם נקראו 'יוסף', הלא הם הרבנים הגאונים רבי עובדיה יוסף ורבי שמריהו יוסף חיים קנייבסקי זצוק"ל.

כבד את אביך – למען יאריכון ימיך

הכבוד הגדול ביותר שבן יכול לכבד את אביו, היא על ידי שהבן יעסוק בתורה וזה יאדיר ויכבד את שם האב, ובנוסף, ע"י עסקו בתורה גם תכבד את אביך שבשמים.

זה נרמז במילים כמה יוסף איכא בשוקא ר"ת 'אביך'.

ואכן, שם בגמ' מסופר כי רב יוסף חי עוד כ"ב שנים, (שזה כמנין השנים שיוסף לא ראה את אביו).