שברי לוחות בארון: אור התורה מתוך הגלות

בתורה ישנה פרשה בפני עצמה, פרשת "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך ובנוחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל"

הקטע הזה מופיע בפרשת בהעלותך שבספר במדבר הוא  נחשב לקטע ייחודי בתורה.

הוא מוקף בשתי אותיות נו"ן הפוכות בתורה עצמה, ומובא בגמרא (שבת קטז ע"א) שזהו סימן שקטע זה הוא ספר בפני עצמו, וכך נלמד שבמקום חמישה חומשי תורה, יש שבעה: בראשית, שמות, ויקרא, תחילת במדבר עד כאן, קטע זה בפני עצמו, המשך במדבר, ודברים. לפי חז"ל, שני הפסוקים הללו באו להפריד בין שתי פורענויות שכתובות בפרק י', פורענות אחת, שרצו לברוח מהר סיני, ופורענות שנייה שהתאוו תאווה ולא רצו את המן…

כאשר עם ישראל היו מתקדמים במסעיהם במדבר, הארון – שבו מונחות לוחות הברית – היה נוסע לפניהם (שלושה ימים לפניהם – רש"י), והיה מסמל את הנהגת ה' שמקדימה את ישראל

משה רבנו היה פונה אל ה' בתפילה שכל אויבי ישראל יתפזרו וייברחו מפני השכינה, אשר נושאת את הארון ומובילה את המחנה.

ביציאה לדרך – בין אם היא פיזית ובין אם רוחנית – האדם נדרש לזכור שההצלחה תלויה ב"ליווי" של השכינה, שה' הולך לפניו.

התפילה "קומה ה'" מבטאת את ההכרה שההתקדמות אינה רק טכנית אלא מהותית – עם בקשה להגנה רוחנית והתרחקות מאיומים.

ולכן בגלל המשמעות העמוקה של הפסוק, נוהגים לומר את הפסוק  בעת פתיחת ארון הקודש בבתי הכנסת – כסמל ליציאה למסע רוחני עם התורה.

הארון מסמל את נוכחות ה' והתורה, והמסע של הארון הוא ביטוי לכך שהשכינה שורה עם ישראל גם במסע וגם במנוחה.

הרעיון מסמל ומבטא שהנהגת ה' היא גם בהליכה עם העם, בתוך הדרך, תוך כדי המסע והניסיונות. זהו ביטוי של אמונה חזקה – שגם כשנוסעים, גם כשיש אויבים או ניסיונות, הקב"ה עימנו.

השכינה אינה שורה רק במנוחה אלא גם במהלך התנועה, והעיקר – שהארון, שהוא התורה, הוא שנוסע לפניהם ומכין את הדרך.

מנהג ישראל הקבוע: בעת פתיחת ארון הקודש לשם הוצאת ספר התורה – אומרים אנו את הפסוק הראשון   וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה השם וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ.

ובעת החזרת ספר התורה למקומו – אומרים אנו את הפסוק השני   ובנוחה יאמר: וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה השם רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל.

בדרך הפשט נראה שהסיבה לכך פשוטה: הוצאת ספר התורה מארון הקודש היא בבחינת נסיעת הארון ממקומו – בדומה לארון הברית שנשא את לוחות העדות ויצא למסע לפני עם ישראל במדבר.

לעומת זאת  החזרת הספר לארון – היא בחינת מנוחתו של הארון, חזרתו למקומו, למרכז השכינה.

אומרים המפרשים:  "ויהי בנסוע הארון "מרמז לא רק על תנועה פיזית של הארון במדבר, אלא גם על תנועת השכינה בגלות עם עם ישראל. כשראה משה ברוח קודשו את הגלויות העתידות – אמר קומה ה' -כלומר, שהשכינה תתעלה ותלווה את עם ישראל בתוך מסעיהם, גם בייסוריהם, גם כשנרדפים  "ויפוצו אויביך "

כדי שהגלות לא תהיה ירידה חלילה אלא תהליך של פיזור קדושה ופריצת דרך, להשפיע קדושה שפע ורוחניות בכל העולם

נמצא שהפסוק הראשון מתאר את יציאת השכינה לגלות  בליווי של מסע קדוש  והפסוק השני  ובנוחה יאמר  מבטא את קץ הגלות  את השיבה לשלווה, את החזרה אל מקום המנוחה.

לפי זה, כל הוצאת ספר תורה מבית הכנסת אינה רק פעולה טכנית, אלא משל ליציאת השכינה בגלות – והקריאה בתורה היא גילוי הקדושה שבקרבנו, ואילו החזרתו לארון היא בקשה לגאולה, לשוב השכינה למקומה בשלום.

שני הפסוקים הקצרים הללו, רומזים על מהלך ההיסטוריה הרוחנית של עם ישראל – מהגלות ועד הגאולה.

מדוע קבע הקב"ה שדווקא פרשת 'ויהי בנסוע' תהיה הספר החמישי מתוך שבעת ספרי התורה? כפי שדרשו חז"ל (שבת קטז ע"א), שפרשת "ויהי בנסוע" היא ספר בפני עצמו, ונמצאים בתורה שבעה ספרים ולא חמישה.

עמד על כך רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע (מאמר "קדושת שבת" אות ז') וכתב כי שבעת ספרי התורה מכוונים כנגד  שבע הספירות חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.

לפי זה, ספר התורה החמישי – שהוא פרשת "ויהי בנסוע",– מכוון כנגד מידת ההוד  שהיא מידה של הכנעה, שבירת הגאווה, אבל גם של אור שמתנוצץ מתוך הצמצום. זהו לבו של הגלות – אך גם יסודה של הגאולה.

פרשה זו, הקצרה כביכול, היא היא עומדת במרכז שבעת הספרים, כמו לב בגוף, והיא סמל למסע הגדול – ממקדש שחרב ועד מקדש שייבנה, מתורה שבגלות לתורה שבארץ הקודש, מ"נסיעה" ל"מנוחה", מקומה ה' לשובה ה'.

בהתבוננות מעמיקה בדברי חז"ל ובפנימיות התורה עולה ביאור נשגב: כאשר חרב בית המקדש, לא חרב רק מקום, אלא חרבה המידה החמישית – מידת ההוד

המקונן באיכה אומר: שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה.

וביאר האריז"ל: ש"כל היום דווה" רומז למה שנחרב בית המקדש סמוך לתחילת האלף החמישי לבריאה – אלף שמכוון כנגד מידת ההוד – החמישית בשבע הספירות.

(חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות).

ומכאן עומק רמיזת הכתוב: "דווה" – רומזת להפיכת ההו"ד לדו"ה – אותו "הוד" שהיה מרכז ההארה בבית המקדש  נהפך ל"דוֶה", לכאב, לחשיכה רוחנית.

נעמיק:

הקשר בין חורבן בית המקדש לבין תחילת האלף החמישי לבריאה הוא קשר עמוק המשתקף הן בפשט ההיסטוריה והן בעומק תורת הסוד הפנמיות והחסידות.

רבותינו מלמדים אותנו שנחלקת ההיסטוריה לשישה "ימים"  שכל אלף שנים כנגד יום אחד מימי הבריאה.

היום הרביעי, שבו נתלו המאורות הגדולים,

המאורות נבראו ביום הראשון, אולם אורם החל להאיר רק ביום הרביעי, כפי שאמרו חז"ל  אמר רבי יהושע בן לוי: כל מעשה בראשית – בקומתן נבראו, בדעתן נבראו, בצביונם נבראו .

ביום הראשון נבראו המאורות, והבדילו בין היום ללילה, אך לא היו שלמים, ורק ביום הרביעי התעצמו ונעשו למאורות.

הכלי יקר כותב:  האור שנברא ביום הראשון היה אור גדול ונגנז לצדיקים. המאורות שנתלו ביום הרביעי אינן עצם האור, אלא קיבלו את אורם מניצוץ אור העליון שנברא ביום הראשון.

אז היום הרביעי, הוא היום שבו נתלו המאורות הגדולים.

מקביל לאלף הרביעי – זמן שבו אור השכינה היה גלוי בעולם: בית המקדש קיים, הנבואה פעילה, הסנהדרין יושבת בלשכת הגזית. אולם לקראת סוף אלף זה – חרב בית המקדש השני, וישראל גלו מארצם.

החורבן התרחש בדיוק ברגע המעבר מהאלף הרביעי אל האלף החמישי – מהרגע שבו המאורות דעכו והחושך החל לשרור… האלף החמישי מקביל ליום החמישי בבריאה, היום בו נבראו דגים ועופות, כלומר בריאה תוססת, נעה, אבל גם עמומה וחסרת יציבות. כך גם בדורות שלאחר החורבן – מתחילה תקופה של חושך רוחני, של גלות, של בלבול ואובדן דרך. לא עוד השראת שכינה במקדש, אלא גלות תקופה זו מאופיינת גם בפרעות, גזרות, רדיפות – אך גם בלידת ענקים רוחניים כמו רש"י בעלי התוספות, הרמב"ם, הראב"ד ורבי יהודה הלוי, ועוד אלפי גדולי עולם,  אשר מהווים ניצוצות אור בתוך המים הסוערים של ההיסטוריה.

על פי הקבלה, האלף החמישי הוא הלילה. אם האלף הרביעי היה שקיעת השמש, הרי האלף החמישי הוא החשיכה ממש, ואילו האלף השישי הוא שעת חצות, שבו מתחילה נקודת אור חדשה – תחילת הגאולה.

האריז"ל והמהר"ל מדברים על כך שבתקופה זו נבחנת האמונה באופן העמוק ביותר – לא מתוך גילוי אלוקי אלא מתוך הסתרה. דווקא משום כך נדרש האדם למאמץ פנימי אמיתי. הוא אינו יכול עוד להישען על השראת שכינה גלויה או על מופתים – אלא עליו להפעיל את שכלו, לבו, והכרתו ולבחור לעמוד מול החשיכה הרוחנית.

המשמעות של המעבר מהאלף הרביעי לחמישי היא מעבר מהתגלות חיצונית של קדושה (בזמן שבית המקדש היה בנוי) אל חיפוש פנימי.

זהו זמן של עיצוב זהות מתוך פירוד, של חיפוש אחר משמעות בעולם שכביכול נטש את הערכים שלו

זה הרגע שבו מתחילה גדילה פנימית אמיתית  המאבק, הבלבול, העמל – הם עצמם מעצבים את דמותו הרוחנית של האדם.

זה בדיוק אתגר האלף החמישי – לבחור באמונה מתוך הסתרה.

במובן הזה, חורבן בית המקדש איננו רק טרגדיה היסטורית, אלא רגע מכונן במעבר מ"הילדות הרוחנית" של עם ישראל – אל הבגרות, שבה נדרשת אחריות אישית, מסירות נפש ואמונה עיקשת דווקא מתוך הסתר.

ולכן, הקשר בין חורבן בית המקדש לאלף החמישי איננו הוא מהותי: זהו המעבר מאור גלוי לאור פנימי. מגילוי שכינה לחיפוש נוכחות ה' מתוך היעדר. מהשגחה נראית לעין – לניסיונות של אמונה ועמל. זהו רגע לידתו של האדם הרוחני הבוגר, שצריך לבנות את מקדשו הפנימי, ולשאת את האור בתוך ליבו גם כשחומות ירושלים חרבות.

הספר החמישי מתוך שבעת הספרים הוא כנגד מידת ההוד  ולכן הגלות – הנובעת מהיעלמות ההוד  בבית המקדש, ויצירת ההוד של האדם על ידי העמל בעבודת השם

הגמרא (ברכות נח ע"א) מסבירה את הפסוק "לך ה' הגדולה והגבורה… וההוד":

• הגדולה – זו קריעת ים סוף
• הגבורה – זו מכת בכורות
• התפארת – זה מתן תורה
• הנצח – זו ירושלים
• וההוד – זה בית המקדש

הרי לנו שבית המקדש נקרא "ההוד" של הקב"ה. וכשחרב – ההוד ניטל.

פרשת "ויהי בנסוע" היא הספר החמישי, והיא הרמז שבתוך שבעת הספרים, מתרחש שבר – גלות, נדודים, הפסקת השראת השכינה – בדיוק כמו שהוד נהפך לדווה.

מהדוֹוה – עולה תקווה. ומההוד שחרב – עתיד לקום מקדש הוד חדש, נצחי.

גם בגלות  התורה מלווה את העם  היא עיקר השכינה, והיא מחליפה את בית המקדש:

"מיום שחרב בית המקדש, אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד"  (ברכות ח' )

וכעת נראה גשר וקשר בין פרשת ויהי בנסוע הארון לבין התורה שבעל פה

אומר הפרי צדיק רעיון עמוק ונפלא שננסה להרחיב אותו בעז"ה

הפרשה ויהי בנסוע הארון מסמלת  תהליך פנימי וחיצוני של חבלי גלות, המבשילים את מלכות התורה שבעל־פה

הפסוק ויהי בנסוע הארון מסמל את היכולת של עם ישראל לשאת את דבר ה' גם בתוך נסיעה, טלטול, וערעור היסודות, הנסיעה היא טירדה.

תנועה שאינה מאפשרת מנוחה, מבטאת גלות – גופנית, רגשית ורוחנית.

חז"ל רומזים שדווקא מתוך טירדת הגלות, מתהווה ומתבססת מלכות התורה שבעל פה

שהיא היכולת המיוחדת של נשמות ישראל  לברר, לעבד, לחדש ולהוציא אור – מתוך החושך.

שביטולה של תורה – זהו יסודה  (מנחות צ"ט ע"ב).

כלומר: דווקא כשאין אפשרות ללמוד בדרך האידיאלית בצורה נעימה בזמן שבית המקדש היה קיים, בזמן שאין שיעבוד מלכויות, אז מתגלה עוצמת היצירה. היסוד הפנימי של התורה מתגלה דווקא מתוך השבר.

כך אירע בגלות בבל, כאשר תלמידי חכמים בלי כבוד, בלי מקום, בלי כתר – הם שייסדו את התורה שבעל פה.

גלות יצרה חורבן, אך החורבן הוליד שפה חדשה של אמונה  של חקירה,  של פירוש – שהפכה לנכס הנצח של העם היהודי.

המדרש בתנחומא (פרשת נח ג') מפרש את הפסוק "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול" – הם בעלי התלמוד. מי שנמצא בחושך, מי שמטלטל בין ספקות, סתירות, פרידות, כאבים – הוא שמסוגל להאיר באור התורה שבעל פה.

הידיעה העמוקה והמדויקת אינה נובעת מהשלווה אלא מהחיפוש,  מהמאבק

אומר החכם באדם שלמה המלך:

כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב.

האדם מגלה את דעתו הפנימית דווקא בתוך פרדוקס הכעס, הבלבול, הספק – מולידים חכמה. האדם מתמודד עם שאלות – ומכוחן נבנית בו תובנה עמוקה. כך פועלת התורה שבעל פה  היא אינה רק העברת מידע, אלא תנועה פנימית של נפש יהודית שמתעקשת להבין, לברר, לנסח, לשאול, לחדש. בכל דור ודור, נוספות עוד שכבות של גלות ודחק. עוד ועוד  בדידות, אובדן משמעות, שאלות בלי מענה.

דווקא שם, דווקא בנפש השבורה, נולדת היכולת לחדש את דבר ה' בצורה חיה.

הגלות יוצרת קרקע שממנה מתעוררת התודעה לחפש "בית". החוסר מגלה את הרצון, והכאב מוליד את החיפוש אחרי אור.

לכן אומה שיצאה לגלות – יכולה לכתוב תלמוד.

היצירה המשמעותית בעולם צומחת לא מתוך שלווה אלא מתוך משבר.

מלכות התורה – תולדה של הכאב, ושל עמל

הגלות, החולשה, החוסר – אינם רק עונש.

הם מנוע ומנוף ההתחדשות של התורה. תפארת התורה שבעל פה היא בכך שהיא נושאת בתוכה את הסדקים, את הייסורים ואת החכמה מכח הייסורים

התורה שבעל פה שנבנית בגלות,

כל נסיעה היא טירדה, אך גם פוטנציאל לבנייה מחודשת.

לכן הפרשה, "ויהי בנסוע הארון" רומזת לטלטול המוליד מלכות.

הארון נוסע, אך התורה שבו חיה.

נעמיק על בסיס דברי הבית הלוי

אמרו חז"ל: לוחות ושברי לוחות מונחות בארון" (ברכות ח')  וצ"ע – לשם מה נשתמרו השברים? הרי מה טעם בשמירה על דבר שבור?

אמרו  חז"ל: בעת חטא העגל פרח הכתב מן הלוחות  – ואז הלוחות היו כבדים, עד שנפלו ונשברו.

הכתב – שהוא נשמת הלוחות – אם אין את הכתב, הלוחות הם ….אבן ומשה לא יכול לשאתם עוד.

על פי דברי חז"ל בירושלמי (שקלים) ובשיר השירים רבה, בין דיבור לדיבור שעל הלוחות הראשונים – היו כתובים כל דקדוקי ההלכות, כל רזי התורה שבעל פה  וכל עומק עומקיה. הלוחות לא כללו רק את עשרת הדברות, אלא גם את כל התושבע"פ.

אלמלא חטא העגל, לא היה עם ישראל זקוק לעמל, כי כל התורה שבעל פה הייתה כתובה ומוכנה לעיניהם – מלאה, גלויה, מאירה. לא היינו זקוקים ליגיעה, לדרשות, לפלפול .

אבל בחטא העגל – נשברה מדרגה זו. הכתב פרח, הלוחות נשברו, ונותר לישראל דרך אחרת: לזכות לתורה רק על ידי עמל ויגיעה  על ידי לימוד התורה בכל כוחם, בכל דור, בגלות, באורך זמן ובקושי.

שברי הלוחות – הם סמל למה שנשבר במעמד הר סיני, אבל גם לאור שעתיד לצאת בעתיד

שברי הלוחות עצמם – נשארו בארון, משום שגם בהם טמון קודש

מהם תיוולד התורה המחודשת

הם סמל לכך שמהשברים, מהמכאוב, מהמועקה של הגלות – תצא תורה חדשה, שהקב"ה עתיד לגלות לעתיד לבוא.

בלוחות הראשונים, שירדו מהר סיני קודם חטא העגל, לא היה רק את נוסח עשרת הדברות… מבואר בדברי חז"ל בירושלמי (שקלים ו, א), שבין כל דיבור ודיבור היה רווח, ובו נכתבו "דקדוקיה ואותיותיה של תורה  "כלומר, כל פרטי התורה שבעל פה, כל הדינים, הסודות, ההיקשים, והפלפולים – נכתבו ממש על הלוחות עצמם.

זהו הביאור לפסוק "מזה ומזה הם כתובים" (שמות ל"ב, ט"ו) – הכפילות באה לומר שגם בין שורה לשורה, בין דיבור לדיבור – הייתה כתיבה אלוקית שהכילה את כל התורה כולה.

ואומרת הגמרא במסכת גיטין (ס' ע"ב):

"לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל תורה שבעל פה, שנאמר: כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית"…

פסוק נאמר דווקא בלוחות השניים, שניתנו לאחר חטא העגל, כשהקב"ה נתרצה לתפילתו של משה וציוה אותו,  פסול לך שני לוחות אבנים כראשונים" (שמות ל"ד, א').

התורה שבעל פה לא נמסרה כלל לישראל בלוחות הראשונים, משום שהיא עצמה הייתה כתובה בהם, וישראל לא נזקקו אז לעמל ולהעברה מדור לדור.

רק לאחר שחטאו בעגל – פרח הכתב מן הלוחות, כבדו הלוחות על ידי משה ונשברו. ואז, בלוחות השניים – נמסרה התורה שבעל פה בעל פה, ונכרתה ברית חדשה על העמל, על המסירה, על היגיעה, כתבם על לוח ליבך

אומר הרמ"ע מפאנו  במאמרו "עשרה מאמרות", שם הוא מצטט את הירושלמי ומקשר אותו לדברי הבבלי בפרשת משפטים (ברכות ה'):

"כשציווה הקב"ה את משה לעלות להר לקבל את הלוחות הראשונים – נאמר: ויאמר ה' אל משה: עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה…"
ודרשו: "תורה – זו תורה שבכתב, מצווה – זו תורה שבעל פה."

-שם ניתנו הדברים כאחד – כתובים כולם, על הלוחות. כלומר  התורה שבכתב והתורה שבעל פה היו מאוחדות – לא הייתה הפרדה  ולא היה צורך בהשתדלות אנושית להבנת התורה, כי האור האלוקי היה גלוי וישיר.

לכן,  שבירת הלוחות היא הרבה יותר מאירוע פיזי – זו שבירת מדרגה רוחנית,  עם ישראל ירד ממעלתו, ולא היה ראוי לקבל תורה שכולה גלויה, ולכן נצרך כעת לשאת בעול התורה שבעל פה, בעמל, בזיעה, בדורות, בישיבות, דרך רבותינו שבכל דור ודור.

ולמרות זאת – שברי הלוחות נשארו בארון. למה? כי גם בהם טמון אור קדום, זיכרון מדרגת הארת התורה השלמה. הם רמז לתורה שעתידה להיגלות לעתיד לבוא, כאשר יימלא העולם דעת ה', ואז ישובו האורות שנשברו – לא כאבן שנופלת, אלא כבניין שיבנה מחדש

אומר המדרש: "נסתכל משה בלוחות וראה הכתב שבהן שפרחו, וכבדו על ידיו ונפלו ונשתברו – " אין מדובר רק בתיאור טכני, אלא ברעיון עמוק ונשגב על מהות התורה ומעמדה לאחר חטא העגל.

הלוחות הראשונים היו נושאים בתוכם לא רק את עשרת הדברות, אלא גם את כל התורה שבעל פה

בלוחות אלו הייתה תורה שלמה, גלויה, מושלמת – שמעמידה את ישראל בדרגת "חרות על הלוחות", כדרשת חז"ל: "אל תקרי חָרוּת אלא חֵרוּת – שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה"  ולא סתם בתורה, אלא בתורה שלמה שאין בה ספקות.

אבל כאשר ירד משה מן ההר וראה את חטא העגל – חטא שבו כפרו ישראל באמונה העליונה זמן קצר לאחר מעמד הר סיני – הבין שדרגה זו אינה ראויה להם עוד

העגל ביטל את החירות הפנימית, את החיבור הישיר אל אלוקות ותורה שלמה, והביא אפשרות לחולשה, גלות, ומאבק רוחני.

לכן פרחו האותיות – אותיות התורה שבעל פה, שאי אפשר שתהיינה עוד כתובות וגלויות. מדוע? שמא יפלו הדברים ליד הגויים ויחשבו שכך היא התורה – והם ייטלו אותה ויטעוה. התורה שבעל פה צריכה להילמד אך ורק מפי חכמי ישראל

ומשנפרדו האותיות – פרחו האותיות,  לא נשאר בלוחות אלא תורה שבכתב בלבד  בלי פירוש, בלי הסבר, בלי הנחיה מעשית – והרי תורה שבכתב בלי תורה שבעל פה – אינה בת קיום!

ולכן כבדו הלוחות על ידיו של משה – הם הפכו ל"משקל" שאין בו חיות, והיה זה בלתי אפשרי להחזיקם. כי אין אחיזה בתורה בלי ביאור, בלי נשמה – בלי תורה שבעל פה.
ומכאן לשבירת הלוחות – מעשה שנראה חריג לכאורה, אך הוסכם על ידי הקב"ה:

"אשר שיברת – יישר כחך ששיברת" (שמות ל"ד, א' וברכות ה')

בלוחות שניים, יש רק תושב"כ, ותושבע"פ ילמדו בעמל.

בזמן חטא העגל כפי שלימדו אותנו חז"ל, פרחו האותיות מן הלוחות הראשונים – לא כעונש בלבד, אלא כהכנה לשלב חדש

אותן אותיות של תורה שבעל פה, שהיו חקוקות בלוחות באופן גלוי ונגיש, פרחו אל האוויר – ולא מצאו מנוחה.

אותיות אלו לא נעלמו, אלא תלויות הן באוויר העולם – מחכות, מחפשות, נודדות – עד שימצא להן מנוח. והיכן הן מוצאות את מקומן ?

במח ובלב של חכמי התורה, תנאים, אמוראים, ראשונים, אחרונים ופוסקי הדורות, בכל בית מדרש, בכל חידוש, בכל דף גמרא, בכל עיון מחודש בתורה שבעל פה.

האותיות פרחו מהלוחות – הן אינן נמצאות עוד על אבן, על קלף או על מגילה. הן נמצאות בעולם   – ורק מי שיגע, עמל, חותר ומעמיק – זוכה "למצוא" אותן מחדש

הן אינן נבראות – אלא נמצאות

יגעתי ומצאתי תאמין

המציאה היא לא גילוי של רעיון חדש לגמרי, אלא השבתו של אור קדמון – חזרת האותיות שפרחו

לכן התורה לא תשכח מפי זרעו כי האותיות לא נעלמו אלא פורחות וממתינות להיאסף בידי לומדי התורה לדורי דורות.