"אני אוהבת להאזין לקול חי, בעלי לא סובל את זה"

כשהווליום ברדיו חושף את הכאב שלא הצליחו להנמיך מעולם

"אני אוהבת להאזין לרדיו קול חי – ובעלי לא סובל את זה."
כך פתחה מאזינה את השיחה שלה בתוכנית 'בית נאמן' עם הרב אריה אטינגר.
"הוא מנמיך, אני מגביהה. זה סיפור יומיומי. מה עושים?"

אבל זה לא היה סיפור על עוצמת קול.
זה היה סיפור על עוצמת כאב.

הרב אטינגר, בזיהוי חד כתער, עצר אותה ושאל:
"אם את 'מנצחת' – למה את כאן בשידור?"

המילים הבאות שלה היו גוש רגשי של אשמה, חמלה ובילבול:
"כי מעירים לי על זה שאני לא מתחשבת… הוא נהיה מסכן… אני מרחמת עליו…"

וככה, בשידור חי – הקונפליקט סביב הווליום הפך לפתח – לכאב הילדות שלא נפתר.

תרגיל חי עם הילד – במקום פתרון, רגש

כדי להמחיש את התהליך, הרב ביצע הדגמה בשידור חי –
עם בנו מאיר, בן 6, שישב באולפן לצידו.

– "מאיר, תספר לי משהו שאתה רוצה – ואבא לא מסכים."
– "שתקנה לי את הדבר הזה בקניון מלחה… עם האוטואים."
– "ומה אתה מרגיש כשאבא לא קונה?"
– "מעצבן."

כאן הרב עצר.
לא ניסה לשכנע, לא הסביר – רק שאל:
– "תראה לי את ה’מעצבן’ הזה."
– "אתה מאמין לי?"
– "חצי."

ואז הגיע המשפט שחתך ללב:
"חצי כן, חצי לא."

הרב הודה בשידור: "כשאתה אומר שאתה מאמין לי רק חצי – זה משחזר לי משהו בילדות, שפעם גם אני הרגשתי שלא מאמינים לי. ואני לא רוצה להשליך את זה עליך. אני לוקח על זה אחריות."

כך, דרך רגע קטן של ילד – נפתח צוהר לריפוי עמוק בין אב לבנו.

"אמא שלי, אמא שלי, אמא שלי" – משפט ששבר את החומה

כשהרב חזר למאזינה ושאל:
"מה כל כך קשה לך לראות את בעלך סובל?"

היא שתקה לרגע. ואז –
"אמא שלי. אמא שלי. אמא שלי."

המשפט הזה שבר הכול.
האישה שחשה אשמה על ריב על עוצמת הרדיו –
בעצם שיחזרה כאב ישן:
את הילדה הקטנה שראתה את אמא שלה סובלת, נכנעת, נשברת – ולא יכלה לעשות כלום.

וכשבעלה נראה לה מסכן –
היא לא נלחמת עליו.
היא נלחמת על עצמה – של אז.

הזוגיות לא צריכה פתרון – היא צריכה מפגש

הרב לא הציע פתרונות קסם.
הוא לא אמר לה להנמיך או להגביה.
הוא פשוט הציע – לשבת. לדבר. להרגיש.

וכאן הוא חשף את אחד הכלים העוצמתיים ביותר בתקשורת הזוגית:

התרגיל המלא: אינקאונטר זוגי – 4 שלבים של אמת

1. ישיבה כיסא מול כיסא:
כל אחד מדבר דקה – רק על הרגשות שלו.
לא על מה שהוא רוצה. לא על השני.
רק "מה אני מרגיש עכשיו".
האחר שותק. ואז מתחלפים.

2. סבב נוסף – להעמקה:
דקה נוספת לכל אחד.
כדי לחפור עוד שכבה.
כי הרגש האמיתי – לא תמיד יוצא בסיבוב הראשון.

3. עמידה מאחורי הכיסא – ההשלכה מהעבר:
כל אחד עומד, לוקח "פסיעה אחורה", ומשלים את המשפט:
"מה שאני מרגיש עכשיו מזכיר לי את…"
(למשל: "כשאת לא שומעת אותי, זה מזכיר לי את אמא שלי שדיברתי אליה שעות – והיא לא שמה לב."
או: "כשאתה מתכנס בשתיקה, זה מרגיש לי כמו אבא שלי שנעלם תמיד כשהייתי צריכה אותו.")

4. פסיעה נוספת לאחור – לקיחת אחריות:
כעת, כשאני מבין מאיפה זה בא –
אני שואל את עצמי:
"איזו אחריות אני לוקח על החיים שלי בעקבות זה?"
לא האשמות. לא דרישות. אחריות אישית.

סיכום: כל ריב הוא שער – אם רק נעז להיכנס

התוכנית הזו הייתה מראה חיה ומטלטלת:
איך קונפליקט על ווליום – הופך למסע ריפוי של ילדות.
איך תרגיל עם ילד בן 6 – יכול ללמד הורים איך לדבר רגש.
ואיך הזוגיות לא נהרסת בגלל ריבים – אלא בגלל חוסר היכולת לפגוש את הלב שמאחוריהם.

וזה לא סוף – זו התחלה.

📻 האזינו לפרק המלא בתוכנית "בית נאמן" עם הרב אריה אטינגר
🧠 ותתחילו לשמוע לא רק את הרדיו – אלא גם את עצמכם: