בפתח תוכניתו של הרב אריה אטינגר – 'בית נאמן' בקול חי, התייחס לנושא הכאוב של הקבלה לסמינרים.
"אני רוצה לפתוח היום בכאב", פתח הרב אטינגר.
"סיפור שקרה ממש לא מזמן – והוא הגיע אליי השבוע, בשיחה חנוקה מדמעות.
עוד באתר:
קוראים לה שירה.
או לפחות – כך נקרא לה כאן.
ילדה טובה. תמימה. שקטה.
לא הכי בולטת. לא הכי זוהרת. אבל ילדה עם לב. עם נשמה.
ילדה שאוהבת את התורה. שאוהבת לעזור. שיש לה חיוך שמרכך לבבות.
והיא חיכתה.
חיכתה לתשובה מהסמינר שהיא חלמה עליו.
שבועות של חוסר שינה.
אמרה פרקי תהילים.
כתבה מכתבים לבורא עולם.
שיננה מידות טובות – כי אמרו לה שזה חשוב.
היא אפילו התחילה לכתוב לעצמה ביומן איך תיראה לה שנת הלימודים, ואיזה תפקיד היא תרצה בוועדה החברתית.
ואז – הטלפון לא צלצל.
לא באותו יום. לא ביום שאחריו. גם לא בזה שאחריו.
השבוע – הגיעה המעטפה.
מעטפה דקה. יבשה.
בלי הסברים. בלי נחמה.
רק שתי מילים: "לא התקבלת."
ואמא שלה…
אמא שלה פנתה אליי. נשמה אבודה.
לא ידעה אם להרביץ על השולחן – או פשוט לשבת איתה ולבכות.
והיא בכתה.
ושירה? שירה שתקה.
נכנסה לחדר. סגרה את הדלת.
ולא יצאה.
אבא שלה אמר לי אחר כך: "היא כאילו נעלמה. היא לא כועסת. לא מדברת. רק מסתובבת בבית כמו צל. היא לא בוכה. היא כבויה. אתה מבין מה זה? כבויה. והיא עוד לא בת שש עשרה."
אבל מה ששבר אותי הכי – היה מה שאמר האח הקטן שלה בשולחן שבת:
"שירה כבר לא שרה."
וזה לא רק שירה.
זה קורה עכשיו – בימים האלו ממש – לעשרות, אולי מאות בנות.
וילדים. שלא התקבלו.
ולפעמים – זה אפילו יותר גרוע.
כי לפעמים כן מתקבלים – אבל למקום שהלב לא רוצה.
למוסד שבו מרגישים לא רצויים.
למקום שבו אתה יודע – מראש – שאתה לא באמת שייך.
ואני שואל:
מה זה עושה לילד?
מה זה עושה לנפש?
מה עובר על ילדה בת חמש עשרה – כשהיא מרגישה שלא רוצים בה?
כשמערכת שלמה רומזת לה בשתיקה:
את לא מספיק. לא מספיק מיוחסת. לא מספיק זוהרת. לא מספיק "שווה".
ומה עובר על ההורים – כשהם מרגישים שהילד שלהם "כישלון" בעיני החברה?
היום בתוכנית אנחנו הולכים לדבר על זה.
על המקום הכואב הזה שבו ילד מקבל מסר שהוא לא רצוי.
נצלול עמוק לתוך הלב.
נבין מה קורה שם בפנים.
ואיך אפשר – מתוך הכאב – לבנות אמון חדש.
עם הילד. עם עצמנו. עם הקב"ה.
ואני אשתף אתכם, כשהייתי ילד בן 10 אני זוכר איך שמרן הרב אלישיב פנה לאבא שלי הרב מנחם אטינגר זצ"ל.
וביקש ממנו, יחד עם ידיד נפשו של אבא הרב נאור אוירבך,
להקים את ועדת הסמינרים.
הם עבדו קשה. מאוד.
ניסו להזיז הרים.
ניסו לגעת בלב של המערכת.
לא תמיד הצליחו – אבל הם לא ויתרו.
ואז – יום אחד – אמא שלי בכתה.
אמרה לאבא:
"אתה לא מצליח ללמוד עם הילדים. לא איתי, לא עם האחים שלי. אולי הגיע הזמן שתשחרר קצת את המאבק הזה…"
אבא הלך יחד עם אמא לרב אלישיב. לשאול מה לעשות?
והרב ענה לאמא את המשפט הזה – שאני לעולם לא אשכח:
"הנושא הזה כל כך כל כך חשוב – שאני מבקש שבעלך ימשיך להקדיש את עצמו אליו. ואני, אני אקח על עצמי את האחריות על הילדים שלך, אין לך מה לדאוג."
זו הייתה עוצמה.
זו הייתה שליחות.
אבל זה לא רק סמינרים.
זה היה גם בנים. ישיבות.
ילדים שאף אחד לא רצה לראות – ואבא שלי ראה.
הרגיש. נלחם עליהם.
אני זוכר שפעם פגשתי ראש ישיבה.
איש חשוב.
הוא סיפר לי:
"יום אחד, אבא שלך בא אליי עם ילד יתום, שלא התקבל לישיבה.
ואני ניסיתי להסביר לו למה זה לא מתאים. למה זה לא אפשרי."
ואז אבא שלי הסתכל עליו ואמר:
"תשמע, הילד הזה לא שייך רק לי. הוא שייך גם לך. אתה ואני – באחריות על הנשמה הזו באותה מידה.
אם אתה לא יכול לקבל אותו – בסדר גמור. אבל בוא נלך ביחד, עכשיו, ונמצא לו ישיבה אחרת.
כי האחריות היא על שנינו."
ברגע הזה – ראש הישיבה קיבל את הילד.
בלי עוד מילה.
וזה אבא שלי.
לא הרים קול. לא השתמש בכוח.
רק בעיניים – בעיניים שאומרות: "הילד הזה הוא עולם ומלואו."
**
ובלווייתו – הגיעה אישה, שאף אחד במשפחה לא הכיר.
היא עמדה, דמעה בעיניים, ואמרה:
"אני לא מכירה אותו אישית. אבל הוא דאג לי לבת שלי להיכנס לסמינר."
אני זוכר איך שאבא פעם נסע לסמינר וישן שם לילה שלם עם אבא של ילדה שלא התקבלה, ועד שההנהלה לא קיבלה אותה הם לא זזו משם.
**
אני לא קוסם.
לא אבטיח לכם פתרונות קסם.
אבל אני כן מבטיח דבר אחד:
היום – ניתן מקום לכאב הזה.
נקשיב לו. נבכה איתו.
ונראה איך – נכון להתמודד בסיטואציות כאלו לא פשוטות לבנות אמון.
עם הילד. עם הילדה. ועם עצמינו".
האזינו לתוכנית המלאה עם הרב אריה אטינגר:
