"התביישתי באמא הדתייה; הבחור הגוי נטש אותי באיטליה"

בבוקר קיץ חם, בתוך תשעת הימים, כשהאוויר כבד מאבל לאומי, התכנסו באולפן 'קול חי' שלוש נשים לשיחה מרתקת בתוכנית 'עומקא דליבא'. שיחה נוקבת ומרגשת עם אסתי גרינברג וסיגל ציוויאק על חורבן ובנייה. לא מדובר רק בחורבן בית המקדש, אלא בחורבנות הקטנים והגדולים של הנפש, ובאור שמבצבץ מתוך הסדקים. "כל שיחת חברות מתחילה ממשהו שכאב," פתחה אפרת, "אבל בסוף, בקפה, באור בעיניים, החורבן הופך לבנייה." והמסע הזה, שהתחיל בכאב, לקח אותנו למקומות של תקווה, גילוי וגאולה.

האולפן התמלא בנוכחותן של שתי נשים שונות כל כך, ובכל זאת מחוברות בחוט של כאב וצמיחה. אסתי גרינברג, בת 36, אמא לחמישה, הציגה את עצמה כמי ש"מחפשת את האושר שלי, את השליחות שלי בעולם." היא שחקנית בהצגה "אצלי הכל בסדר", שחושפת את השברים שמתחת למסכות, מנחה בנושאי נפש יהודית, ומגישה ברדיו. "יום אחד הבת שלי חזרה מבית ספר ושאלה, 'אמא, במה את עוסקת?' ואני הבנתי שאני עדיין מחפשת," סיפרה בחצי חיוך.

סיגל ציוויאק, בת 52, מאמנת אישית ומלווה משפחות בסיכון, "אני כמו רחפן," אמרה, "מתבוננת בחורבן, בגאולה, בחיים ובמוות – שבעיניי הוא סוג של שינוי שמביא תקומה." סיגל, בעלת תשובה שצמחה מאתאיזם, תיארה חיים של החלפת זהויות, כמו נחש שמשיל את עורו. "החלפתי כל כך הרבה פעמים זהויות, עד שמצאתי את עצמי," אמרה, והקול שלה רטט מהתרגשות.

סיפורה של סיגל הוא כמו ים סוער, מלא תפניות ורגעי שבר. היא גדלה בקריית אונו, בבית מסורתי של הורים עולים מאלג'יר, עם אמא במבטא כבד שהביכה אותה. "הרגשתי ענייה, גם כשלא חסר כלום," הודתה. כשאמה חזרה בתשובה בעקבות חלום שבו סבה, משה סבן, דרש ממנה כיסוי ראש, סיגל רק התרחקה. "זה נראה לי עלוב, פגאני. היא מברכת ברכת המזון, ואני מתביישת יותר."

לאחר הצבא, היא ברחה לתל אביב, חלמה על אומנות באיטליה, והכירה בחור איטלקי-אוסטרלי שהבטיח עולם גדול. "הוא לא דיבר עברית, וזה מצא חן בעיניי. חשבתי, 'הנה, אותו אוכל להביא הביתה, הוא לא יבין את הפרימיטיביות של אמא'," סיפרה בצחוק מריר. הם נדדו בין איטליה לאוסטרליה, חיו חיי חוויות – "שדה תעופה, מזוודות, זה היה הקשר." אבל הריקנות כרסמה. "בימי שישי, בין הערביים, הייתה נוחתת עליי עצבות כמו אגרוף בבטן. לא הבנתי למה."

החורבן הגיע בשיחת טלפון אחת. "הקונטיינר עם כל החיים שלי – בגדי מעצבים, אלבומים, זיכרונות – כבר בדרך לאיטליה. ואז הוא התקשר ואמר, 'סיגל, אני לא יכול שתבואי.' חזר על זה שלוש פעמים וניתק." היא ישבה בחושך, בדירה ריקה, והדמעות זלגו. אבל מתוך השבר, קרה נס. "יצא ממני המשפט, 'סיגל, חיים חדשים.' לא ידעתי למה אמרתי את זה, אבל תפסתי את זה בשתי ידיים." הקונטיינר מעולם לא הגיע, וסיגל רואה בזה יד אלוקית. "הקדוש ברוך הוא מחק לי את העבר, כמו אשת לוט – אל תסתכלי לאחור, תביטי קדימה."

אסתי, לעומת זאת, היא סיפור של חורבנות שקטים יותר, כאלה שמתחבאים מאחורי חזות של "הכל בסדר." כילדה חרדית מבני ברק, היא נישאה צעירה, הקימה משפחה, חיה חיים "מסודרים." אבל משהו לא נתן מנוח. "גדלתי עם 'תגידי תודה ותשבי בשקט'. אבל הנפש לא רגועה. שאלתי, 'זהו? זה מה שהחיים מציעים?'" היא תיארה את הציפייה החברתית ש"הכרת הטוב" תחנוק את הכאב, ואת המאבק למצוא את שליחותה.

בהצגתה, היא מגלמת דמויות של נשים שחושפות סודות כמוסים. "יש שם חוזרת בתשובה שצועקת, 'עשיתי דרך כל כך ארוכה, ולמה מסתכלים עליי בעין עקומה?' ויש את המורה מהסמינר, שגם אצלה לא הכל בסדר." אסתי סיפרה על בנה בן החמש וחצי, שחזר מבית ספר בדמעות כי חבר קרא לו "מתבכיין." במקום להכחיש, היא אמרה לו: "הוא צודק. ויש אנשים בני 50 שלא היו מודים בזה." הילד נאחז במשפט, וחזר כל שעה לשאול, "מכירה גדולים בלי אומץ?" עבורה, זו הייתה תובנה: "רק כשאתה מכיר בכאב, אתה יכול לצמוח."

השיחה זרמה בין סיפורים אישיים לתובנות עמוקות. אפרת הזכירה את מרים פרץ, שאיבדה שני בנים ובעל, ואמרה כי התאוששה מהאובדן השני תוך "שבע דקות." "לא כי היא מיומנת," הסבירה אפרת, "אלא כי היא זיהתה את ה'בועית' – רגע של תקווה בתוך החושך." היא קשרה בין המילים "אימא" ו"אמונה", והשוותה את חיבוק האם לאמונה האלוקית שמלווה אותנו בשבר. "כמו בשלוש עשרה מידות הרחמים: אני רחום, גם אתה תהיה רחום. הקדוש ברוך הוא אומר, 'תטעי, תצדקי, תבני את עצמך.'"

סיגל תיארה את חזרתה בתשובה כתהליך איטי, שהחל בערב פורים בבית יהודי של ערכים. "נכנסתי ופתאום הרגשתי בית. התחלתי ללמוד, להתחבר למצוות, להבין שאני רוצה משפחה, עומק, שיח רוחני." היא רואה בשיחת הטלפון ההיא מתנה. "זו הייתה הדרך היחידה שבה יכולתי לחזור בתשובה." כיום, בעבודתה עם משפחות בסיכון, היא מדליקה "קצת אור" ומחברת אנשים לעצמם. "זרע נרקב באדמה, ומתוך הריקבון צומח עץ. בתוך החורבן מקודדת הגאולה," אמרה, והמילים שלה נחתו כמו תפילה.

אסתי דיברה על החורבנות הקטנים של חיי היומיום, ועל הצורך "לנער את החצאית" אחרי דחיות. "כל דלת שנסגרת על הפרצוף, כל נפילה, זה חלק מהמסע. גם ילדות חרדיות צריכות להגיד, 'אני לא מושלמת, מה הדפקטים שלי?'" היא סיפרה על שיר שהילדים שלה הקליטו, שבו הם שרו על "האמא שקמה שוב ושוב." "זה מה שהם רואים – לא את ההצלחות, את התקומה."

בדקות האחרונות, האולפן התמלא תחושת התעלות. אפרת סיכמה: "החורבן הוא חלק מהבריאה – 'חושך על פני תהום.' אבל מתוך הכאב נולדת היצירתיות האנושית, היכולת לבנות משהו חדש." היא קראה למאזינות להעריך את רגעי הבנייה, כמו אמן שמתבונן ביצירתו. "סעו לירושלים, ספרו לקדוש ברוך הוא על הבניינים שבלבכם."

סיגל הוסיפה: "החיים הם תהליך של גדילה אינסופית. הקדוש ברוך הוא הוא אינסוף, והוא שוזר רמזים – בתוך הנפילה יש גאולה." אסתי חתמה בתובנה פשוטה ועמוקה: "עולם מתוקן הוא לא עולם של חדי קרן. הקונפליקט, החושך, הם חלק מהמסע. כשאנחנו זוכרים את הנפילות, אנחנו מעריכים את הבנייה".

האזינו לתוכנית המלאה – 'עומקא דליבא' בהגשת אפרת ברזל ב'קול חי':