תשעה באב, יום שבו נקבעה בכייה לדורות, החל עם בכיית חינם של עם ישראל, כאשר המרגלים חזרו מארץ ישראל והוציאו דיבה על הארץ, ועם ישראל בכה בכייה שהפכה לסמל לדורות. ביום זה חרבו שני בתי המקדש. בית המקדש הראשון עמד 410 שנים, ובית המקדש השני, שחרב בידי הרומאים, עמד 420 שנים.
ארבעים שנה לפני חורבן בית המקדש השני הופיעו סימנים מבשרי רעות. דלתות המקדש נפתחו מעצמן, עד שרבן יוחנן בן זכאי זעק: "די, אנו יודעים שהבית עתיד לחרב!" אך החורבן לא הגיע מיד. חז"ל מלמדים שבתקופה זו היו תורה, גמילות חסדים ומצוות, אך לצערנו שררה שנאת חינם, שהפכה לגורם המרכזי לחורבן.
בית המקדש הראשון >>> כך נחרב בית המקדש: הצטרפו למסע מרתק בעקבות החורבן
עוד באתר:
הגמרא מספרת שהכל התחיל בסעודה. אדם הזמין את ידידו קמצא, אך בטעות הוזמן שונאו, בר קמצא. בעל הסעודה זיהה את בר קמצא ואמר לו: "צא מכאן!" בר קמצא התחנן להישאר, והציע לשלם עבור סעודתו, חצי המשתה, ואף את כל המשתה, אך בעל הסעודה סירב והשפיל אותו. חכמי ישראל שנכחו שתקו, ובר קמצא, פגוע, החליט להלשין לקיסר הרומי: "היהודים מרדו בך!" הוא הציע לקיסר לשלוח קורבן לבית המקדש ולבדוק אם יקרבו אותו. הקיסר שלח עגל, אך בר קמצא הטיל בו מום קל שלא נחשב מום אצל הגויים, אך כן אצל היהודים. הכהנים בבית המקדש התלבטו: להקריב את הקורבן למען שלום המלכות? להרוג את בר קמצא? לבסוף לא עשו דבר, ובר קמצא דיווח לקיסר שהיהודים סירבו, מה שהצית את זעם הרומאים.
נירון קיסר נשלח לירושלים. הוא זיהה סימנים אלוקיים שהבית עתיד לחרב, התגייר, וצאצאו היה רבי מאיר בעל הנס. לאחריו הגיע אספסיאנוס, שהטיל מצור על ירושלים שלוש שנים. בירושלים היו שלושה עשירים – נקדימון בן גוריון, בן ציצית הכסת וכלבא שבוע – שהבטיחו לפרנס את העיר אף בעשרים שנה של מצור. אך מחלוקת פנימית בין רבן יוחנן בן זכאי, שקרא לשלום, לבין הבריונים, שביקשו להילחם, הובילה לשריפת מחסני המזון ורעב כבד. הרעב היה כה נורא, עד שנשים אכלו את ילדיהן, ונקדימון בן גוריון, עשיר מפורסם, מצא את בתו מחפשת מזון בגללי בהמות. הוא שאל: "איפה ממונו של אביך?" והיא השיבה: "מלח ממון חסר – צדקה משמרת עושר." חז"ל מסבירים שנקדימון נתן צדקה, אך לא מספיק.
רבן יוחנן בן זכאי יצא בחשאי לפגוש את אספסיאנוס. הוא קרא לו "מלך", ואספסיאנוס לעג לו, אך בדיוק אז הגיע שליח שהכריז עליו כקיסר. אספסיאנוס, מרוצה, הציע לרבן יוחנן בקשה. הוא ביקש: "תן לי את יבנה וחכמיה." חכמים אמרו שאילו ביקש את ירושלים, ייתכן שהיה מציל אותה, אך העם לא היה זכאי לכך.
טיטוס, הקיסר האכזר, חילל את בית המקדש, חתך את הפרוכת, ולקח את כליו לרומא. בדרך, כשסערה איימה על ספינתו, הוא התריס נגד הקב"ה: "בוא נלחם ביבשה!" בת קול השיבה: "רשע, אשלח בך יתוש!" יתוש נכנס לאפו וייסר אותו שבע שנים, עד שמת. לאחר מכן, אדריאנוס הטיל מצור על ביתר שלוש וחצי שנים. כותי שהבטיח לסייע לו חדר לביתר, לחש משהו לאליעזר המודעי, צדיק שהתפלל למנוע את החורבן. בר כוכבא, שחשד בדודו אליעזר, הרג אותו, ובאותו רגע נגזרה חורבנה של ביתר. אדריאנוס טבח בהמונים, ובנה גדר מגופות ההרוגים. עם זאת, הגופות לא הסריחו והובאו לקבורה, ועל כך אנו מברכים בברכת "הטוב והמיטיב".
חז"ל מסכמים: בבית ראשון, העוונות – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – היו גלויים, והגלות נמשכה 70 שנה. בבית השני, העוון היה שנאת חינם, שהיה סמוי. הם חשבו שהם צדיקים, אך שנאת חינם הרסה הכל. תשעה באב הוא יום לחשבון נפש. עלינו לבדוק את עצמנו: האם אנו נושאים שנאה? בית המקדש חרב על שנאת חינם, וייבנה על ידי אהבת חינם.
לסיום, סיפור: שני אחים חלקו שדה חיטה. לאחד היתה משפחה, לשני לא. בלילה, האח הרווק העביר תבואה לחבילת אחיו, כי חשב שמגיע לו יותר. במקביל, האח הנשוי העביר תבואה לאחיו הרווק, כי חשב שהוא זקוק לכך. בבוקר גילו שהחבילות שוות, וכך שוב ושוב, עד שבלילה השלישי נפגשו, התחבקו ובכו. יקיריי, בית המקדש חרב על שנאת חינם. דור שלא בונה אותו – כאילו חרב בימיו. בואו נסלח, נמחל ונאהב, ונזכה לבניין בית המקדש השלישי, אמן.
