בערב תשעה באב האחרון לחייו של הגאון הצדיק רבי אריה פינקל זצוק"ל (שביום חמישי ו' אב חל יום השנה לפטירתו) נכנסו כמה תלמידים ובפיהם שאלה:
מדוע אנו מבכים את הסתלקות השכינה מבית המקדש בבכי ונהי כה גדול, הרי הקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום ומקום, וגם בגלות הקדוש ברוך הוא עמנו?
ענה להם הצדיק: הקדוש ברוך הוא עמנו אבל השכינה עזבה אותנו, הבחורים שלא הבינו, שאלו שוב ושוב עד שרבי אריה פרץ בבכי ואמר: אתם צריך לבכות על זה, צריך להצטער על זה, צריך לשמוח עם זה צריך לחיות את זה. אמר ראש הישיבה בכאב עמוק שביטא את תחושת ההרגש שאיננה ניתנת להסבר שכלי רציונלי ומילולי.
עוד באתר:
איך אפשר לחיות את הציפיה לגאולה ומה היא עושה לנו?
הגמרא במסכת שבת (קי״ט) אומרת כי רבי חנינא היה מתעטף ועומד בערב שבת ואומר "בואו ונצא לקראת שבת המלכה", ור' ינאי היה לובש בגדי השבת ואומר "בואי כלה, בואי כלה"
מה טמון בהמתנה לקראת שבת כאשר אין בה שום מעשה של מצווה ממשי?
רוב שעות השבוע הן יחידת זמן שמהותה צפיה והליכה לקראת שבת מלכתא, הציפיה לשלמות נועם השבת היא מעין הציפיה לגאולה ולשלמות תיקון עולם במלכות שדי.
אך בתהליך יציאת השבת אין ציפייה לגאולה כלשון חז"ל 'ווי אבדה נפש' כאשר יוצאים מהשבת יוצאים מתהליך של השלמות, אין אפילו ציפייה לגאולה זמנית עד שמתחילים את הציפיה לשבת הבאה.
לכן רק כאשר אין שום ציפייה תקווה ואמונה לשלמות, חל חורבן בית המקדש, כפי שמספרת הגמרא במסכת תענית (כט) כי חרבן בית המקדש נעשה בתחנת זמן משמעותית במשך השבוע:
"אמרו כשחרב בית המקדש בראשונה אותו היום ערב תשעה באב היה ומוצאי שבת היה"
האמונה והציפייה אינם רק אמצעי ודרך להשגת הגאולה, אלא מטרה בפני עצמה, האמונה מחזקת את ההתקשרות שלנו בקדוש ברוך הוא ולשלמות הנפש שלנו להאמין באין עוד מלבדו, הגם שבעיני בשר נראה כביכול הישועה רחוקה מלבוא.
לסיום כדאי שנבין: האמונה בביאת המשיח ובגאולה העתידית איננה כמו מצווה מעשית כמו ארבעת המינים או לבישת ציצית, האמונה דורשת מחבה, התבוננות, להתעלות מעל השכל, ובעיקר חיזוק מתמיד.
בבניין ציון ננוחם.
