שנתיים חלפו מאז אותו בוקר של שמחת תורה שצרוב בתודעת עם ישראל ועו"ד יוסי ויצמן, מגיש ב'קול חי' ומתנדב במד"א, חוזר אל הרגעים הבלתי נשכחים מאותו יום גורלי. בפוסט אישי ונוגע ללב, הוא משתף בתחושות הקשות ובתקווה שלא כבתה.
"זה היה בשש וחצי בבוקר של שמחת תורה," כותב ויצמן. "אזעקות קרעו את הדממה, והטלפון התחיל לצרוח התראות חירום. תוך דקות כבר הייתי על מדים, קיבלתי אמבולנס חירום ונשלחתי דרומה. הבנתי שמשהו גדול קורה, אבל לא הבנתי עד כמה."
בדרך דרומה נעצר לפתע. מהמוקד הורה לו להישאר במרכז, מחשש לגל תקיפות טילים. "נדרשתי להצטרף לצוות הודעה למשפחות. הרחובות היו ריקים, האוויר היה טעון פחד ובלבול," הוא מתאר. "במהלך היום פינינו פצועים שהגיעו מהדרום, וכל דיווח חדש היה קשה יותר מקודמו. המציאות התחילה לחלחל."
עוד באתר:
ויצמן מספר כי התקופה שלאחר מכן לוותה בשירות מילואים ממושך, לילות חסרי שינה ופציעה שממנה נאלץ להשתקם. "אבל האמת היא שהפצע העמוק ביותר לא בגוף – הוא בלב," הוא כותב בכנות. "שנתיים עברו, החטופים עדיין לא שבו, ואני עדיין שומע את הסירנות בלילות. אבל לצד הקולות האלה אני שומע גם משהו אחר – את הקול של האופטימיות, של התקווה, את הנשמה של עם שלא נכנע גם כשהעולם סביבו מתפרק."
לסיום כתב: "ראיתי מוות, אבל ראיתי גם חיים. ראיתי חושך, אבל ראיתי אור שלא נכבה. זה העם שלי, וזה הנס שלנו."
