ומרדכי יושב בשער המלך: חמש שנים להסתלקותו

חמש שנים תמימות חלפו מאז שעלה ונתעלה בקדושה ובטהרה בסערה השמימה האי צדיק נשגב אוהבן ואהובן של ישראל ועמוד צלותהון כ"ק מרן אדמו"ר הגה"ק רבינו מרדכי ישכר בער מפיטסבורג זצוק"ל בעל 'תפארת מרדכי', אשר נתבקש לישיבה של מעלה בעיצומו של חג הסוכות שנת תשפ"א, לדאבון לב כל בית ישראל אשר ביכו מרה את הסתלקותו לשמי רום בשיא תפארתו, ועל הלקח מאיתם עטרת הוד תפארת ישראל, וכלי חמדתם.

בעיצומם של ימי 'זמן שמחתינו' שבת משוש לבנו – הלב הגדול שהשפיע טללי חיות ושמחה לבני ישראל, נדם ושבת. כולם, מכל גווני הקשת זקנים עם נערים הרגישו את אהבתו הרחימאית לכל יהודי באשר הוא, גם אלו אשר לא זכו להכירו ואפילו לא לראותו, בכל זאת חשו כולם כי איבדו אוהב קרוב מאח, אשר האציל עליהם מהודו והדרו וזיו קדושתו שהתפשטה בכל קצוי תבל. התבטא בשעתו, ידידו ומחו' כ"ק מרן אדמו"ר מבאיאן שליט"א, כי "לולא היתה נגזרת הגזירה הקשה הזו בזמן אחר, לא ב'זמן שמחתינו', הרי לא היינו מחזיקים מעמד, מגודל הכאב הצורב עם הסתלקותו של רבינו לגנ"מ".

חמש שנים זה זמן לימוד, בהם התגלו ומתגלים עדיין עוד ועוד רבדים בפעולת צדיק לחיים. מה פעל ועשה אותו צדיק בכל רגע ורגע מחייו, שהיו מוקדשים כולם לטובת כלל ישראל, היחיד והרבים, בכל מיני אופנים ודרכים במסירות נפש כפשוטו ובאהבה אין קץ, אשר באו לידי ביטוי בעבודת הקודש של קבלת קהל שעות ארוכות אפילו באפיסת כוחות ממש, כדי לשמוע ולהאזין להשתתף לתמוך לעזור ולסייע ולהדריך כל אחד כפי ענינו, שהיה זה מחזה פלא כיצד כל אחד – מכל רבדי העם שבאו והתדפקו על דלתותיו בכל עת – יוצא מחדרו הק' כשפניו מאירים כברק, מלא עידוד וחיזוק, שבע ברכה עד בלי די. והן בפועל ממש שטרח והשכיל להטיב ולהחיות עם רב בהשתדלות ובממון, כל אחד כפי הצטרכותו.

רבינו היה איש האשכולות, ששילב בקרבו מידות ותכונות נדירות ומפליאות. אותן רכש ביגיעה ועבודה רבה, עד שזכה שהשפעתו הגיעה לכל קצוי ארץ וקירבה יהודים רבים לאביהם שבשמים, ולהתחזקות בשמירת התורה והמצוות, מכל גווני הקשת.

***

שותף לנס הגדול

בשנת תשל"ט בהיותו אברך צעיר, הקים רבינו את הישיבה הקדושה 'צדקת יוסף' בקרית פיטסבורג באשדוד, הקמת הישיבה היתה כרוכה במסירות נפש, ועל מנת לשלם את המשכורות של החודש הראשון הביא רבינו את כל מעות הנדוניה שקיבל מחותנו לחתונתו! ונשאר ללא כלום. לימים התבטא על כך רבינו, כי אחרי שנתן בחודש הראשון את כל מה שהיה לו, מאז מרגיש הוא במוחש איך כל חודש זה נס חדש משמים שמשלמים את המשכורות.

באחד ממעמדי ההתרמה למען מוסדותיו הק' הוסיף, "נמצא אם כן שכל המוסדות עומדים בנס, ובוודאי מי שנוטל חלק בהחזקת המוסדות הוא שותף לנס הגדול הזה, ובוודאי הנס הזה יתמשך גם עליו בעצמו שיראה ברכה בעניניו".

'על מנת שיחיה בני'

בעשרה בטבת שנת תש"ן נתבקש לישיבה של מעלה בפתאומיות – אביו הגדול כ"ק מרן אדמו"ר האמונת אברהם זי"ע, שקעה החמה שלא בעונתה ובעת ההלוויה קורעת הלב הוכתר בנו יחידו הלוא הוא רבינו כממלא מקום אביו וכממשיך שושלת הקודש לבית פיטסבורג.

קשה לתאר את השבר שפקד את רבינו בהסתלקות אביו שהיה לו כמלאך הניצב עליו בכל עת ואומר לו גדל. התבטאויות רבות נשמעו מפי רבינו בתקופה ההיא. "איך אוכל למלאות חלל עצום כל כך, איך אפשר להכנס לנעליים כה גדולות", וכדומה, וברוב ענוותנותו הרגיש חדל אישים נוכח השבר אשר פקדו. אך למרות הכל לא אמר נואש, וקיבל עליו את התפקיד שנועד לו משמים. והרגיש בכל עת כי עליו למלא את מחוייבותו בשלימות.

באחד הימים של אותה תקופה נכנס אל רבינו אחד מאנשי צוות הישיבה בשעה שהיה רבינו מקבל קהל אשר התדפקו לפתחו לעצה ולישועה, וראה את רבינו כשנהרה שפוכה על פניו ומיד כשנכנס אמר לו רבינו בשמחה כי היום הבין את הגמ' בבבא בתרא שהתקשה בה שנים רבות. דאי' שם 'הנותן סלע לעני ואומר על מנת שיחיה בני הרי זה צדיק גמור'. וקשה, למה נקטה הגמ' לשון 'צדיק גמור', הרי בכל אופן הוא נתן את הצדקה עם פניה מסויימת, מילא נאמר שהוא נקרא 'צדיק' זה כבר טוב ויפה, למה צריכים לומר שהוא נקרא 'צדיק גמור'.

ותירץ רבינו, כנראה הגמרא מדברת מסיפור כזה, שמדובר ביהודי שהוכתר לאדמו"ר, ולכן כעת אינו יכול לעבוד בשום עבודה, וכיצד יתפרנס, נמצא שהוא ממש בגדר עני. ומגיע יהודי טוב שרוצה לעזור ולתמוך בו, אך אינו רוצה לביישו, לכן מביא לאדמו"ר קויטל עם 'פדיון', ואומר שזה 'על מנת שיחיה בני'… נמצא אם כן שזו הצדקה המעולה שבצדקות, שנותן זאת בדרך כבוד. ועתה מובנים דברי הגמרא על בוריים…

אבא כך כתוב בתורה

בענוותנותו היה רגיל לומר, "וכי אני ראוי לקבל קויטלעך ולפעול ישועות"?!, "אלא – ביאר רבינו – "לימדונו רבותינו הק' שהיו מעוררים זכות על ישראל ע"י אמירת תורה, ובכל זה באו לפני השי"ת ואמרו "אבא כך כתוב בתורה", כלשון שצריך הבן להעיר לאביו כשרואהו עובר על דין תורה, והרי הקב"ה מקיים את התורה, כמו כן – הפטיר רבינו – אני לוקח את הקויטל ואומר, רבונו של עולם! כך כתוב בתורה, כפי שקיבלנו מאבותינו שעל ידי שחסיד נותן קויטל לרבו יכול לפעול ישועות, אם כן עשה נא למען תורתך, והושענא נא"…

כנשוא האומן את היונק

סיפר אחד המקורבים הגדולים לרבינו שהיה עמו עוד חבר ילדות, שבתקופה הראשונה להנהגתו של רבינו הגיע מחו"ל לביקור בארה"ק, ונפגש עם רבינו לשיחה ארוכה שנמשכה למעלה משעתיים. והנה שם לב, שבעת שיחתם הפסיק רבינו בשיחה כמה פעמים לכמה דקות, ובהפסקה זו מוציא רבינו פתק מכיסו ומתבונן בו זמן מה ומחזיר את הפתק לכיס. החבר הסתקרן מאוד לדעת מה כתוב בפתק המסתורי, והעז לשאול את רבינו כידיד וחבר קרוב משכבר הימים, אולי יואיל רבינו לשתף אותו מה מכיל אותו מכתב סודי.

אמר לו רבינו בפשטות שבדף הזה רשומים כל התלמידים של הישיבה, והוא נושא זאת בכיסו כל העת, ובכל יום כמה פעמים הוא מוציא את הדף כדי לעבור על השמות, ולהתבונן בכל שם, מה קורה אתו כרגע, מה עובר עליו, מה אני יכול לעזור לו עכשיו. הרי התלמיד הזה סומך ונשען עלי, אם כן אני מחוייב לדאוג לו לכל צרכיו. לימים כשסיפר זאת אותו חבר, אמר, למן אותו רגע קלטתי שזה רבי אמיתי.

מנהג זה נהג רבינו בכל שנות הנהגתו כולם שוים לטובה, להיות לנגד עיניו בכל הזדמנות שמות כל המקושרים, להעתיר בעדם ולדאוג לשלומם וטובתם כל הימים. כשבכל הזדמנות היה מחדש את הרשימות ונוטלם בחיקו. ואפילו בשכבו על ערש דוי בעת חליו האחרון ביקש שיניחום מתחת מראשותיו…

ענוה ומלכות

תיכף כשקיבל עליו רבינו את עול ההנהגה, ניכר היה עליו שילוב נדיר של לב נשבר ענוה ושפלות הרוח מחד גיסא. ומאידך נהג נשיאותו ברמה, לפעול ולהפעיל לקרב לבבות ישראל לאביהם שבשמים בכל הדרכים והאופנים שהיו בידו. והרגיש בכל עת כי הוא מחוייב לעשות הכל במקום שהועידו לו משמים, כדי להחדיר בליבות ישראל תורה ויראת שמים ומידות טובות, עם טעם בשבת קודש ומועדי ה', מתוך אמונה וביטחון, קדושה וטהרה, והכל בשמחה של מצוה.

בהזדמנות מסויימת כשנודע לו על איזה חולשה רוחנית שקרתה, עמד והוכיח את תלמידיו וזעק מנהמת ליבו הטהור, כשאעלה לשמים אצטרך ליתן דין וחשבון על כל מעשי, ואם אבליג על ענין זה 'מ'וועט מיר שמייסן אויף דעם', (ילקו אותי על כך). והרגישו איך רבינו אמר זאת בכזו פשטות וחרדה אמיתית, וכך היה רבינו חי את הנהגתו, שמוטל עליו החוב לעשות כל אשר ביכלתו ממקום מעמדו להושיע את ישראל לכלל ולפרט. אף פעם לא הרגיש רבינו די במה שכבר עשה, כל מה שעוד יכול לעשות תמיד הרגיש שחייב לעשות עוד ועוד.

חדוותא דשמעתתא

עבודת הקודש של רבינו היתה באש להבה. וזה היה ניכר בפרט בעת לימודו שהיה לומד עם כל הברען וההתלהבות. כפי שאחד מבני הבית הגדיר זאת, שכמעט לא היה שייך אצל רבינו שישב ללמוד בלי לקפוץ מהכיסא תוך כדי לימודו, מרוב מתיקות וחשקת התורה שנהנה מאיזה חידוש או הבנה מיוחדת וברורה בתורה הקדושה.

בד בבד עם ההתלהבות היה רבינו דורש מעצמו ומתלמידיו בהירות מוחלטת בנלמד שלא יהיה באופן שטחי. בכלל שנא רבינו את השטחיות, אך בפרט בלימוד, שם יש להבין היטב כל דבר. ורבינו היה לו החוש להרגיש אם זה ברור ונהיר או שקצת מרמים את עצמנו כאילו והבנו נכון אך עדיין צריך ביאור.

גם את תלמידיו כבניו הדריך איך ללמוד במתיקות ונעימות ולחיות את התורה הקדושה, כשפעמים היה שואל שאלה לתלמידים אם זה בשיחה בישיבה הקדושה או בשבת קודש אחר התפילה, והיה מבקש שמי שיש לו תשובה יבוא ויאמר לו ביחידות, וזה היה זמן גדול מאוד להדרכה בלימוד.

לפעמים גם עודד בפירוש שידברו על זה בבית מדרש, בכדי להרבות ריתחא דאורייתא וה'עסק' בלימוד התורה הקדושה. פעם כשתלמיד אמר איזה רעיון שהיה בו חידוש מחודש אך בנה זאת על דברי אחד הקדמונים, התבטא רבינו ואמר, יותר ממה שאני נהנה מהחידוש, אני נהנה מאוד מכיוון המחשבה והשכל הישר. היה בזה גם מוסר והדרכה גם מחמאה וחיזוק.

בא אל התיבה

יגיעה עצומה ועבודה נפלאה השקיע רבינו בעבודת התפילה שהיוותה פנינה מיוחדת באישיותו. המיוחד שבהם היה ההתנתקות המוחלטת מכל הסובב אותו, כשהגיע לתפילה רבינו היה נכנס כל כולו לתיבות התפילה ושוכח עולם ומלואו ולא היה שייך להוציאו משם, ממש כדברי קודש הקדשים אור ישראל הבעש"ט הק' זיע"א על הפסוק 'בוא אל התיבה' שיש להכנס לתיבות התפילה, כך ראו בבירור אצל רבינו אשר למרות חולשתו כשהגיע לתפילה הכל זז הצידה.

דוגמא קטנה לזה היה כשרבינו היה צריך ל"ע לשהות צמוד למיטת חוליה של בתו ע"ה, ולצורך רפואתה היה חייב בדחיפות לשוחח עם אחד העסקנים הגדולים בתחום שמאוד קשה להשיגו בטלפון כל שכן לשוחח עמו פנים אל פנים, ורבינו עשה כל ההשתדלות שיכל כדי לתפוס את אותו עסקן להיוועץ עמו בדחיפות ממש, אך ללא הועיל. לאחר כמה זמן הגיעה שעת תפילת מנחה ורבינו פנה להתפלל באחד מפינות בית החולים במנין מצומצם. והנה רק התחיל רבינו לומר 'וידבר ה" של קרבנות בניחותא ובשלוה המיוחדת של רבינו, פתאום צץ אותו עסקן בעצמו בשערי בית החולים והסכים לבוא מיד להפגש עם רבינו, אך רבינו כבר התחיל להתפלל ולא היה עם מי לדבר, כי כעת זה תפילה לבורא עולם ואין שום דבר אחר בעולם חוץ מבורא עולם.

והאר עינינו בתורתך

סיפר אחד מן התלמידים שהגיע ללמוד בישיבה לצעירים מעיר רחוקה, והתקשה מאוד בלימודו שהרגיש כי ליבו לב אבן ואינו מבין את הנלמד, כאשר בני גילו עולים ופורחים. יום אחד ניגש לפינת רחוב סמוך לישיבה ופרץ בבכי חסר מעצורים למשך זמן ארוך, לפתע הרגיש יד על כתפו והנה זה לא אחר מרבינו שניסה להבין מה קרה לתלמידו האהוב. כאשר שמע רבינו את אשר על ליבו יעץ לו ללכת לשטוף את פניו ולהרגע ועוד זמן מה ישוב אליו לחדרו. כך אכן עשה התלמיד וכשהגיע אל רבינו חיזקו רבינו במילות עידוד וחיזוק והבטיחו שעוד יזכה לראות ברכה בעמלו, ועוד יראה רוב נחת וירווה רוב נחת את הוריו. אך רבינו לא הסתפק בכך בלבד, אלא החל לשיר עימו יחד את הניגון המרטיט של רבינו על התיבות 'והאר עינינו בתורתך', כשיחד הם חוזרים על מילים אלו כמה וכמה פעמים בהשתפכות הנפש עד כלות.

ממשיך אותו תלמיד לספר, באותה שנה אכן חל מהפך בקרבו פנימה והצליח מאוד בלימודיו עד שבסיום שנת הלימודים התעטר בתעודת הצטיינות מטעם הישיבה. רבינו נשיא הישיבה נקרא לפאר את מעמד חלוקת התעודות ולחלקם במו ידיו הקדושות לתלמידים, כשהגיע תורו של התלמיד הזה לעבור ולקבל את התעודה, התעכב מעט רבינו בהחזיקו את ידו וזמזם כאילו לעצמו את המילים 'והאר עינינו בתורתך'…

הפוך בה והפוך בה

תלמיד אחר מספר גם הוא ממה שאירע עימו, כאשר ביקש מרבינו עיצה איזה מסכת ללמוד ב'לימוד עצמי', רבינו הביע את חשיבות מסכת ברכות שהיתה שגורה בפי רבינו בשם 'מסכתא של יראת שמים'. התלמיד לקח את הדברים ברצינות והשקיע את מירב כוחו ברכישת מסכתא זו על בוריה, כשהוא אף נבחן על כך במפעל הבחינות 'שנון' דף אחר דף. כשסיים, ניגש שוב לרבינו לשאול מה המסכתא הבאה, ורבינו ענה לו, שילמד שוב ברכות. הבחור אכן חזר על המסכתא, כשבא בשלישית, ושאל מה ללמוד כעת, שאלו רבינו, מה עם מסכת ברכות, האם כבר למדת. ענה מיד, כן, בוודאי. שאלו רבינו, האם אתה יודע את המסכתא טוב. ענה הבחור, נדמה לי שכן. שאלו רבינו על גמרא מסויימת היכן היא כתובה בברכות. והבחור ענה מיד את המיקום המדוייק של הגמרא… רבינו קפץ מכסאו ונשקו לבחור על מצחו… כך החדיר רבינו בתלמידיו אהבת התורה בלי גבול…

רבינו השקיע את מירב כוחו ואונו להחדיר בקרב תלמידיו אהבת התורה ויראת שמים, כשבעיקר עודד וחיזק ורומם את המתקשים. רבינו אף היה טורח בטרחה יתירה לבוא לסיומים שנערכו בבתים של מג"ש, או של המשגיח, ואז היה מאריך לעורר בחשיבות לימוד התורה ולערוך סיומים, ושעל כולם ללמוד מבחור זה שממנו יראו וכן יעשו. בדברים אלו העמיד רבינו את תלמידיו בקרן אורה, עד שכבר היו בגדר חי נושא את עצמו וזכו להקים בתים נאמנים בישראל.

והוא עומד עליהם

סיפר אחד מצוות הישיבה הק' שבתקופה מסויימת עבר תקופה לא קלה בביתו עם ענין רפואי שהעסיק אותו ברוב שעות היום, ובתוך כל זה היה צריך לבוא למסור את שיעורו הקבוע בישיבה לבחורים שהמתינו לו, בלא לדעת כלל מה עובר על מגיד השיעור שלהם. יום אחר כשהיה בדרכו באוטובוס מבית הרפואה שהיתה בעיר אחרת, לעבר הישיבה באשדוד, התקשר אליו רבינו ושאל לשלומו ולשלום בן משפחתו, וביקש ממנו שיואיל נא לפנות אל עבר ביתו כשמגיע לאשדוד עוד קודם שילך לישיבה. הסכים המג"ש, אך בליבו פליאה מה כל כך דחוף כעת, הרי הוא צריך למסור כבר תיכף את השיעור הקבוע. אך כמובן שקיים את בקשת רבינו, והגיע תיכף לביתו נאוה קודש. בבואו ראה שרבינו היה לבדו בבית. רבינו קיבלו בסבר פנים יפות, והושיבו בסלון הבית, כשמיד פונה למטבח. לאחר זמן קצר חזר עם מגש עמוס בידו מלא עם כל מיני מאכלים. באמרו, כי יודע עליו שהיה עסוק כל היום בענייני רפואה, וכנראה לא היה לו זמן לאכול משהו בריא וטוב, על כן דאג לו שקודם שהולך למסור את השיעור יאכל לשובע נפשו…

תלמיד מהישיבה עבר תקופה לא פשוטה, והיה ממש על סף שבירה, אך איש לא ידע מכך. רבינו באהבתו הרבה לתלמידיו ובחושיו החדים הרגיש כי עובר עליו איזה ענין שמעיק לו מאוד, וביום מן הימים קרא לו רבינו וביקשו שיעלה אליו לביתו בצהריים. כך אכן עשה הבחור, וכשהגיע החל רבינו לשוחח עימו על דא ועל הא, עד שהבחור סיפר מה מעיק עליו. רבינו החל לדון עימו בנושא, כשרבינו שואל אותו כמה פעמים, מה אני יכול לעזור ולהקל עליך, מה בידי לעשות. אדרבה אמור לי… כל כך היתה אהבתו ומסירותו לתלמידיו ולכל יהודי באשר הוא, שהיה מוכן לעשות הכל כדי לעזור או אפילו רק להקל ליהודי.

כרחם אב על בנים

בחודש תמוז תש"פ התקשר אחד האברכים לבית רבינו להתברך לפני שעומד לסגור עיסקה על קנית דירה חדשה. היות שלא יכל להכנס לרבינו עקב נגיף הקורונה שהשתולל במלוא עוזו רח"ל ורבינו היה סגור בביתו לכן הסתפק בלהתקשר להתברך דרך הטלפון. רבינו בירר ושאל והתעניין בכל פרטי העיסקה שמעוניין לעשות. לאחר כל הבירורים שאל רבינו את האברך אם יש לו את דפי התרשימים של הדירה החדשה. האברך ענה שיש לו אותם בבית. ביקש רבינו שיביאם אליו היות והוא רוצה להתבונן בהם. האברך הנרגש הביא לרבינו את כל הדפים והתרשימים, ורבינו פונה מכל עסקיו ופותח את כל הקיפולים, ומתבונן בצורת הבית בכל פרטיו וענייניו מבלי להסתיר את שמחתו והתלהבותו שהאברך יהיה לו בית גדול ומרווח. כשסיים רבינו לעיין בתרשימים אמר לאברך אם היה לי עכשיו מישהו מצאצאי שצריך דירה הייתי קונה לו כזה דירה. ובוודאי זה ראוי ונכון לקנות דירה זו ואיחל לו כל הברכות וההצלחות בעיסקה.

המשך הסיפור היה שאכן האברך קנה דירה זו, אך היה צריך למצוא דירה להשכרה לבינתיים עד שדירתו תהיה מוכנה. ובזה נתקל בקשיים למצוא דירה שתענה לכל הצטרכויותיו. היה זה בעת ששכב רבינו על ערש דוי, על כן פנה לבנו בכורו שיבדלחט"א כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א שיעץ לו בשם אביו רבינו, כי יקבל על עצמו להוסיף איזה ענין בשבת קודש, וזו סגולה טובה למצוא דירה. כמו שכתוב 'לעשות את השבת לדורותם' שכתוב לדורותם זה כמו לדירתם. ואכן קיבל על עצמו ללמוד שני הלכות מהלכות שבת בכל סעודה של שבת. ומיד אחר השבת הראשונה מצא דירה נאה להשכרה וזו סגולה בדוקה ומנוסה.