אם החטוף האהוב: "נחזור איתו דרך בני ברק; שיכיר אתכם"

מכל החטופים שהוחזקו באכזריות בידי ארגון החמאס, דומה כי בר קופרשטיין הוא המוכר ביותר בציבור החרדי. הטור שכתבו יחד פעילת הקירוב ריקי סיטון ואם החטוף ג'ולי קופרשטיין במגזין 'קטיפה' מבית 'יתד נאמן' הועברו מידי שבוע מיד ליד וזכו לתהודה עצומה. כעת, שלושה ימים אחרי חזרתו של בר, הטור עליז ושמח, מלא בהודיה וה' ובאמונה שמחייבת את כולנו. הנה הוא לפניכם, באדיבות 'יתד נאמן', שם תוכלו לקרוא את הטור המלא.

ריקי סיטון משתפת: כבר חזר!

מוצאי שמחת תורה, אמצע הלילה, חוזרת עכשיו מבית החולים. אחרי שזכינו להיות בנס הגדול ברעים. הייתי שם בעצמי. לא יודעת איך הקב"ה זיכה אותי לעמוד ברגע הזה במקום הזה. הרגשתי ממש תחושה של תחיית המתים. רוצה להוריד את הרגשות למילים. זה מרגיש בלתי אפשרי. אנסה בכל זאת.

מתחילה מהסוף: בר הוא ילד מדהים. בדיוק כמו שכולנו חלמנו עליו ועוד יותר. הוא חזר כחוש ממש, מהרזים שבשבויים, עור ועצמות. חיוור מאוד. רואים שהוא עבר דבר או שניים. הוא לא מצליח כרגע להתעניין בדברים חומריים. לומד לאט לאט שהוא יכול לעשות מה שנוח לו, אחרי שנתיים שבהם אין רצונות בכלל.

אבל הוא חזר אור גדול, נשמה מאירה, עוצמתי, יודע בדיוק מה חשוב לו ומה פחות. הוא לא ויתר על שום תפילה, על שום חג! הבקשה הראשונה שלו היתה לקבל ציציות. מפוקס, הראש לגמרי איתנו, מבין מה הוא עבר, עדין, רגיש, רואה את הסביבה, דואג לתת תשומת לב לכולם. אחרי המפגש הראשוני עם המשפחה הגרעינית פנה והודה גם לאניל, המטפל המסור של טל האב.

הוא חזק אמונית בדיוק כמו האם ג'ולי שלנו. ידענו את זה כבר מהסיפורים של אוהד בן עמי. אבל לראות בעיניים זה לא דומה לכלום.

החטוף שמוכר בכל בית חרדי: "הפך למותג; עוד לא מעכלים"

 

היינו שם במוצאי חג בגג של תל השומר בשיבא. עשו שם הקפות שניות במתכונת מצומצמת. "בר, אתה רוצה שיר מסוים?" בר מיד ענה: "כן, ואפילו בהסתרה". אנחנו עומדים שם נרגשים, מול השיר שהושר בדביקות.

סיפרתי לו שזה בדיוק השיר של אמא שלו. השיר שתמיד היא בקשה שישירו לה. אבל יותר מזה, כשהיינו בבודפשט לפני שנה, במסע תפילה בהונגריה, האם ג'ולי הזמינה שישירו את "אפילו בהסתרה". שרו בבכי, בתפילה. פתאום ראינו שטל עומד. הפעם בלי שהוא נשען לגמרי על האחרים. ובדיוק ברגע הזה מתנגנות המילים "אני עומד, אני עומד" – והוא עומד. זה היה מדהים. בר שוב מדבר: "שרתי את זה כל הזמן, הרגשתי שהמילים האלה נכתבו בדיוק עלי ברגע הזה. הייתי כל כך הרבה זמן במטרו (ככה הם קראו למנהרות המסועפות). בתוך סבך המנהרות אנחנו היינו באיזו מנהרה פינתית. ממש בהסתרה שבהסתרה. ושם הרגשתי כל הזמן את ד' איתי".

בר מאוד התרגש. עכשיו שרו שוב מחדש, כשבר עטוף ומחובק עם כל המשפחה שלו. רגע הפגישה עם ההורים היה מטלטל. אבא טל עמד ובכה. האם ג'ולי התמוטטה על הרצפה בבכי. נראה היה שהיא שוב מתעלפת. לחשתי לה שבר צריך אותה עכשיו חזקה, ברגע אחד היא התחזקה ונעמדה. אי אפשר להאמין בכלל מה אמא יכולה לעשות בשביל הבן שלה. ההבנה שבר צריך אותה על הרגליים העמידה אותה בשנייה. זה היה רגע גדול, קדוש, עוצמתי, רגע שאין מילים לבטא.

ג'ולי החליפה את הכובע השחור שקיבל בר בכובע עם הכיתוב 'תמיד בידיים של בורא עולם'. להזכיר לכולנו ש50- מטר מתחת לאדמה בעזה, או בידיים של אבא ואמא ברעים, או עכשיו איפה שאת קוראת את הטור הזה, לא משנה איפה, לא משנה מתי: תמיד בידיים של בורא עולם.

ג'ולי הסבירה לבר ברגע הזה מאיפה הגיע המשפט הזה: "יום אחד התקשר אלי מחבל ואיים עלי. לא יודעת מאיפה היו לי המילים. אמרתי לו: בר שלי לא בידיים שלך, רק בידיים של בורא עולם, וגם אתה בעצמך בידיים של בורא עולם. המחבל לא ציפה לכזו תגובה. אחרי רגע ארוך של שקט הוא אמר לי: כל הכבוד גברת". מאותו רגע בר לא מוריד הכובע וגם מחלק בעצמו לכולם את הצמידים של תמיד בידיים של בורא עולם. וואו, איזה ילד אמוני הוא.

רגע מרגש נרשם כשהוא ראה מהחלון את האוטו המשפחתי עם הכיתוב מלמעלה: תמיד בידיים של בורא עולם.  אם עשינו את כל המאמץ רק בשביל הרגע זה, היה שווה. התרגשויות שיא בחדר, צחוק ובכי ונשימה שנעתקת, ועולים למסוק – קיבלנו עדיפות לעלות בין הראשונים כדי שנגיע לבית החולים לפני החג.

בר מתיישב. במסוק יש רעש נוראי, אי אפשר בכלל לדבר, אז כותבים. מה כותב ילד שיוצא מהתופת? בר לוקח את הלוח המחיק וכותב מיד, בלי לחשוב יותר מדי: "איזה טוב השם". זה מה שיש לו לומר אחרי כל התקופה.

אני חושבת שזה נושא שראוי למחקר – איך ההתנהלות של ההורים בחוץ השפיעה על ההתנהלות של הילדים שם בפנים. ראינו זאת בחוש.

בר מספר על רגע נוראי שבו המחבל ניגש אליהם ומודיע להם שהוא הורג עכשיו שניים מתוך השישה. הם מוזמנים לבחור מי יהיו השניים. החבורה שלהם בטוחה שהוא צוחק, אבל הוא דורך את הנשק שלו. בר מספר לג'ולי שהוא אמר 'שמע ישראל' ולא פחד. הוא הרגיש שהוא בידיים של בורא עולם. בסוף ברוך ד' כולם נשארו בחיים. היה מדהים לשמוע את בר אומר בדיוק את המילים שהיו המוטו של ג'ולי.

חוזרת רגע אחורה בזמן: מהרגע שבו הסתמנה העסקה כרצינית לא יכולנו לישון או לעשות שום דבר. אז ארגנו עצרת תפילה עצומה והשתתפנו בתפילות אדירות ובכל דבר שעזר להעביר את הזמן בצורה מיטבית. התחושה הייתה שהם היו חטופים שנתיים ועוד שלושה ימים. שנתיים קשות ושלושה ימים שפשוט לא רצו לעבור. פחדנו להרגיש. רצינו כל כך כבר להיות אחרי. בסופו של דבר עודכנו שנצא בהסעה לרעים בשעה 5:00 בבוקר יום שני.

הבנו שלא נוכל לעמוד במתח הזה. ומכיוון שהיה זה בהושענא רבא, שבו כל עם ישראל ער איתנו, החלטנו לצאת לכיוון רעים מוקדם יותר. טל, דביר וסבתא יצאו לרעים בבוקר. אנחנו יצאנו מהבית ביום ראשון בשעה 23:00. אמרנו מזמור לתודה והמשכנו הלאה אל חניון רעים, המקום שממנו נחטף בר. נערך שם לימוד תורה של הושענא רבא.

עמדנו שם, במקום הנורא הזה, בדיוק שנתיים אחרי, אבל הפעם מתוך לימוד תורה ובהודיה. הייתה זו סגירת מעגל מרגשת. הרגליים של ג'ולי רעדו מאושר.

חיכינו מאוד לבוקר. ראינו באוטו גיליון של 'קטיפה'. פתחנו אותו ב-כבר חוזר, ואיך לא, מכל הטורים זה היה בדיוק הטור "עסקה טובה" – הטור שמספר על השחרור שלו, שכתבנו אי אז בתמוז, כשהכל היה נראה כל כך רחוק. הקראתי אותו לג'ולי, מילה במילה. ראינו פתאום שכתבנו שהשמחה שלמה כי כולם השתחררו בבת אחת. זו הייתה משאלת לב לא הגיונית, והנה זה בדיוק מה שקרה. מי היה מאמין.

אבל יש משפחות שקוברות בימים אלה את ילדיהן אחרי שנתיים מייסרות. יש משפחות שעדיין מחכות ממש לילדים שלהן באי ודאות נוראה. וכמובן גם מי שחזר על הרגליים זקוק לרחמי שמיים מרובים. לא מפסיקים להתפלל. עד שכולם חוזרים.

ג'ולי שלנו חזקה ומאמינה יותר מאי פעם. אושר לראות אותה ברגע הזה. אני שומרת עבורה את כל המיילים המחזקים שלכם. יודעת שהיא תקרא אותם אחד אחד כשרק יהיה לה רגע.

כמה מילים של ג'ולי: תודה להקב"ה על הנס העצום שעשה לנו. תודה לעם ישראל המיוחד הזה. תודה לכן קוראות אהובות על השותפות המלאה, על הקבלות, התפילות והבקשות. זה היה העוגן שלי כל השנתיים האחרונות. ברוך ד' בר שלי כאן, הרבה בזכותכן!

בעזרת ד' כשבר ייצא מבית החולים הביתה, אני ממש רוצה לעבור דרך בני ברק, העיר שהייתה לי בית. ניסע לאט כדי שבר יכיר ויראה וינופף לשלום, להכיר תודה לתושבים היקרים, לחברה החרדית המדהימה שאימצה אותנו אל ליבה, הרבה בזכות הטור הזה ב'קטיפה'. עוד אכתוב ואשתף כאן כמובן בע"ה.