40 מטר מתחת האדמה: איך החטופים גילו את האור?

התורה אומרת: "וְהָיָה כִּי תִמְצֶאנָה אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת… וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד" (דברים ל"א, כ"א). דווקא ברעות ובצרות, כאשר האדם מתאמץ ואינו נשבר, הוא מעיד על אמונתו בה'. המאמץ אינו רק אמצעי להישג, אלא מטרה בפני עצמה, כי הוא מגלה את נאמנות האדם לבוראו ואת נוכחות ה' בעולם. בסליחות אנו מבקשים: "זכור התלאות ולא החטאות", כי הקב"ה מעריך את ההשקעה, הדמעות והמאבק, ולא רק את ההצלחה או היעדר החטא.

ביהדות לעומת תרבות המערב: תרבות המערב מעריכה הצלחה, נוחות ושלמות, ומדגישה את התוצאה. לעומת זאת, היהדות מעריכה את המאמץ כערך עליון. כפי שחז"ל אומרים: "לפום צערא אגרא" (אבות ה', כ"ג) – השכר הוא כפי הצער והמאמץ. העמל הוא מתנה, כפי שנאמר: "אדם לעמל יולד" (איוב ה', ז'), כי הוא מאפשר לאדם לחוש שהוא חי, יוצר וצומח. בעוד החילוניות מציעה "אופיום" של נוחות והימנעות ממאבק, היהדות קוראת לחיים ערים של משמעות דרך מאמץ.
המאמץ כבריאה מחדש: המאמץ הופך את האדם ממתבונן פסיבי לשותף פעיל בבריאת מציאותו. כפי שחז"ל אומרים: "והלכת בדרכיו" (סוטה י"ד, ע"א) – האדם נברא בצלם אלוקים כדי לברוא, לא עולמות, אלא את נפשו ומידותיו. כאשר האדם מתאמץ, הוא מגלה את חירותו, כי המאבק מחייב בחירה והתנגדות להרגלים או לגירויים חיצוניים. כך הוא הופך מ"צופה ביקום" ל"נברא שותף לבורא".

המאמץ הוא עדות חיה לאמונת האדם בה'. כאשר האדם מתמודד עם ניסיונות, שברים וצרות, ואינו נרפה מאמונתו, הוא מעיד על נוכחות ה' בעולם. המאמר מביא דוגמאות לכך:

עוד באתר:

נעילת החג

צפו בתיעוד: ראש הישיבה זרק תפוחים בטיש

נתי קאליש

תופעה יומיומית

מזעזע: הבת נמצאה מתה, האם בהכרה מעורפלת

אבי יעקב

משפט נתניהו נדחה

תיעוד מהאוויר: המחבלים החמושים מתפצלים ומחוסלים

קובי פינקלר

לוד

לאחר שחולץ: הכלב זינק על בעליו בהתרגשות

אבי יעקב

ברית מילה: בברית מילה אנו אומרים "בדמייך חיי" (מתוך ברכת הברית), המבטאת כי קדושה נבנית דרך מסירות ועמל, לא דרך נוחות. הברית היא מעשה של הקרבה, שמביא לחיים רוחניים.
קרבן פסח ותהליך מתמשך: תרגום יונתן מתאר כיצד בני ישראל הקריבו קרבן פסח בארץ ישראל וחזרו לתהליך של יציאת מצרים במדבר. זה מלמד כי אין שלמות חד-פעמית; הקב"ה חפץ בתנועה מתמשכת של מאמץ, התחדשות וצמיחה. גם לאחר כניסה לארץ, יש צורך בתהליך מחודש של עבודת ה'.

חז"ל אומרים: "מיום שחרב בית המקדש, ננעלו שערי תפילה, אבל שערי דמעה לא ננעלו" (ברכות ל"ב, ע"ב). הדמעות מסמלות את שבירת אשליית השליטה והכניעה לרצון ה'. כאשר האדם בוכה מתוך משבר, הוא מגיע למקום של תפילה טהורה, ללא תבניות או מבנים.

דמעות ככניעה: הדמעות הן סמל להסכמה לא לדעת ולא לשלוט, אלא להיות תלוי בה'. הן פותחות את הלב לקרבה אמיתית עם ה', כי הן נובעות ממקום של אמת וחשיפה.
משבר כשער: הניסיון אינו עונש, אלא הזמנה לצמיחה. כפי שדוד המלך אומר: "מן המצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה" (תהילים קי"ח, ה'). דווקא במקום הצר, הקשה, נולדת תפילה שמביאה למרחב. המשבר חושף את האמת הפנימית של האדם, ומאפשר לו לפגוש את ה' מתוך דבקות, כפי שנאמר: "עמו אנוכי בצרה" (תהילים צ"א, ט"ו).

המאמר משווה בין שבחו של נבוכדנצר לשבחו של דוד המלך. הגמרא מספרת כי נבוכדנצר שיבח את ה' כאשר ראה נסים, אך מלאך סטר על פיו, כי שבחו היה חיצוני ותלוי בתועלת. לעומתו, דוד המלך שר גם בחושך, גם בברחו מפני אבשלום (תהילים ג') וגם ביער חרת, מקום יבש וקשה (רש"י, תהילים כ"ג).

נבוכדנצר: שר מתוך התפעלות חיצונית לניסים, אך כשחזר החושך, שתק. שבחו היה תלוי בתוצאה, ולכן לא היה דבקות אמיתית.
דוד המלך: שר גם במצר, גם בגיא צלמות, כי שירתו נבעה ממסירות ומאמץ, לא מנוחות. הכינור של דוד, עשוי מגידי האיל של העקידה (פרקי דרבי אליעזר), מסמל כי שירתו יונקת ממסירות נפש. הרוח הצפונית, סמל הדין והייסורים, מנגנת על כינורו, והוא הופך את הכאב לניגון, כפי שנאמר: "חצות לילה אקום להודות לך" (תהילים קי"ט, ס"ב). זו שמחה של דבקות, הנולדת דרך עמל.

המאמר מביא את סיפורי החטופים כדוגמה לעדות חיה לאמונה דרך מאמץ ודמעה. במקום האפל ביותר – 40 מטרים מתחת לאדמה, ללא חופש או ודאות – הם מצאו קרבה לה' דרך תפילה טהורה, צעקה מהלב. הם מתארים כי דווקא בחושך הרגישו את ה' קרוב יותר מאי פעם, וכי לאחר השחרור קשה לשחזר את אותה פתיחות של הלב. זו עדות לכך שהחושך הוא הכנה לאור, כפי שנאמר: "אתם עדי נאום ה'" (ישעיהו מ"ג, י'). גם בגלות, גם בשבי, עם ישראל ממשיך לשיר ולהעיד על נוכחות ה', כי אמונתם אינה תלויה בנוחות, אלא במאמץ ובדבקות.

אהבת המאמץ היא המפתח לחיים של משמעות וקדושה. המאמר מלמד כי:

המאמץ כחירות: המאמץ מאפשר לאדם לעבור מתגובה פסיבית לעשייה יוזמת. הוא מחבר את האדם לרצונו הפנימי ומאפשר לו לברוא את עתידו, במקום להיות תוצר של עברו.
השמחה דרך עמל: שמחה אמיתית אינה נובעת מנינוחות, אלא ממאמץ והתגברות. כפי שדוד המלך שר בגיא צלמות, וכפי שהחטופים מצאו תפילה בחושך, כך השמחה נולדת דרך מאבק. הצדיקים שמחים בעמלם, כי הוא מעיד על חייהם כשותפים בבריאה.
הניסיון כשער: הניסיון אינו מחסום, אלא הזמנה לצמיחה. כפי שהעקידה הפכה להולדת עם ישראל דרך שמחת המאמץ של אברהם ויצחק, כך כל משבר הוא הזדמנות לגלות את האמת הפנימית ולפגוש את ה' בקרבה יתירה.

היהדות מלמדת כי המאמץ הוא כבוד האדם, והשמחה האמיתית נולדת דרך עמל ומסירות. כפי שרבי עקיבא אמר "שמע ישראל" בעת ייסוריו (ברכות ס"א, ע"ב), וכפי שדוד המלך שר בחצות לילה, כך אנו נקראים לאהוב את המאמץ, לשיר מתוך החושך, ולהפוך כל ניסיון לעדות חיה לאמונתנו בה'.