בראיון מרתק ומעורר השראה בתוכנית 'עומקא דליבא', ציפי – נערה שהתמודדה בעבר עם אנורקסיה קשה – חשפה לראשונה בפומבי את מסעה האישי מהרעבה קיצונית ועד החלמה. "הגעתי ל-BMI של כמעט 14, ירדתי מעל 20 קילו, הייתי על סף מוות – מחוברת לזונדה. כולם אמרו 'את הולכת למות', אבל הפחד מהאוכל היה גדול יותר מהפחד למות," סיפרה בכנות.
ברזל פתחה: "בחיים לא דיברתי עם ילדה שחווה אנורקסיה באופן אותנטי. צריך אומץ לשחזר איך ילדה רגילה הופכת למי שמרעיבה את עצמה." ציפי השיבה: "אין הפרעה גרועה יותר או פחות. אנורקסיה, בולמיה – שתיהן סכנת חיים. כשבולמית מקיאה, רמת האשלגן יורדת – זה יכול להרוג. חשוב לשים לב."
היא תיארה את ההתחלה: "בתיכון עברתי קושי משפחתי, אכלתי יותר, עליתי במשקל. התביישתי בגוף שלי, הרגשתי לא ראויה לאהבה. הסתכלתי במראה – ראיתי מפלצת. הכל התחיל ב'ארד קצת, ארגיש טוב יותר'. שקילה אובססיבית, צמצום – לחם בבוקר? מורידה. הרעב הפך לתחושה טובה, כי זה שליטה."
עוד באתר:
ציפי חשפה את הדואליות: "יש צעקה לעזרה – 'תראו אותי, הגוף נעלם!' – ומצד שני רצון להישאר לבד עם ההפרעה, שלא ייקחו לי אותה. ניסיתי בולמיה – לאכול ולהקיא, להרגיש שובע וניקיון. הגוף התנגד, לא רצה להקיא – הוא שמר עליי. לראשונה שמעתי: הגוף חכם, אמין יותר מהמוח הקונפליקטואלי."
היא הדגישה את הכישלון: "הרגשתי לבד, לא נראית. המלחמה בראש – אם אני נכשלת, זה מאשר שאני לא שווה. חיפשתי שליטה על משהו בכאוס. סופר שלוש שעות – הופכת מוצרים, מחפשת הכי פחות קלוריות. אוכלת דברים נטולי שומן, סוכר, שאפילו לא אוהבת – אבל חייבת."
האשפוז בתל השומר שינה הכל: "צמתי שבועיים, חברה אמרה: 'לא מדברת איתך עד שתספרי לפסיכולוגית.' הגעתי חלשה, מפוחדת – אבל עם תקווה. הרופאה קיבלה אותי, ריחה טוב, אמרה: 'ספרי על עצמך.' בכיתי: 'אני מפחדת, אבל רוצה עזרה.' חיכיתי שלושה חודשים – בנות מחכות ברשימות."
במחלקה: "השוואות בלתי פוסקות – 'היא רזה ממני'. שיחות לא בריאות: איך להחביא אוכל, להקיא. אבל גם רצון להחלים. בקבוצת ביבליותרפיה, המדריכה שאלה: 'מה את רוצה לקחת איתך?' התחלתי לבכות: 'אני לא יודעת מה אני רוצה!' הבנתי: חייתי לרצות אחרים, איבדתי את עצמי."
ציפי גילתה את הקול הפנימי: "הנפש יודעת מה היא רוצה – אבל שתקה שנים. צריך לקלף בעדינות, להקשיב. מי לא רוצה להיות אהובה, ראויה, מיוחדת? יש בי משהו ייחודי להביא לעולם – לא עוד מספר בסמינר."
על פרפקציוניזם: "העולם שחור-לבן – או מושלמת או כלום. אשמה, ייאוש. אבל אנחנו לא מושלמים. השווי שלנו לא תלוי בהצלחה. צריך ללמוד להשתנות כל הזמן – זה הכישרון הגדול בעולם היום."
לסיכום, לציפי מסר להורים ולילדות: "אם אתם רואים סימנים – אל תגידו 'תאכלי, מה הבעיה?' תגידו: 'אני רואה אותך, את הקושי מאחורי ההפרעה. את ראויה לעזרה.' גם כשמסתירים – צועקים. אל תאמינו ל'אני בסדר'. תציעו משהו רך, עוטף. ולילדות: את ראויה לבקש עזרה. תמיד יש מישהו שיקשיב."
ברזל סיכמה: "מילים ואוכל – שניהם מהפה. כשמדברים את הכאב, לא צריך להרעיב. תובנות מצטברות – ups and downs. צמיחה מתוך כאב. לא היית מוותרת על הלמידה." ציפי הודתה: "תודה. מקווה שעזרתי למישהי להגיד: 'רגע, לא טוב לי – אבקש עזרה.'"
האזינו לדברים המלאים בתוכנית 'עומקא דליבא' עם אפרת ברזל ב'קול חי' >>>
