"12 שנה לא זכתה לילדים; עד שחוותה השפלה לעיני כולם"

"וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ הָעֶ֔בֶד אוּלַי֙ לֹא־תֹאבֶ֣ה הָֽאִשָּׁ֔ה לָלֶ֥כֶת אַחֲרַ֖י אֶל־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את הֶֽהָשֵׁ֤ב אָשִׁיב֙ אֶת־בִּנְךָ֔ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־יָצָ֥אתָ מִשָּֽׁם… וָאֹמַ֖ר אֶל־אֲדֹנִ֑י אֻלַ֛י לֹא־תֵלֵ֥ךְ הָאִשָּׁ֖ה אַחֲרָֽי… וַיֹּ֕אמֶר בּ֖וֹא בְּר֣וּךְ יְקֹוָ֑ק לָ֤מָּה תַעֲמֹד֙ בַּח֔וּץ וְאָנֹכִי֙ פִּנִּ֣יתִי הַבַּ֔יִת וּמָק֖וֹם לַגְּמַלִּֽים". ופרש"י (כד, לט): "אֻלַ֛י לֹא־תֵלֵ֥ךְ הָאִשָּׁ֖ה", אלי כתיב, בת היתה לו והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו, אמר לו אברהם בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מדבק בברוך. עוד אמרו חז"ל במדרש בראשית רבה (וילנא פרשת חיי שרה פרשה ס סימן ח): א"ר אחא יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים, פרשתו של אליעזר שנים וג' דפים הוא אומרה ושונה, ושרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא, והובא ברש"י פסוק מב.

שאלות:

א: ויש להקשות, כיצד אומר לו אברהם שהוא ארור ובני ברוך, והרי התורה כותבת בהמשך: "בּ֖וֹא בְּר֣וּךְ ה'", ולמרות שלבן אמר את זה מכל מקום התורה כותבת דבריו והוא חלק מתורת אמת ללמדנו שהוא ברוך? ב: עוד יש להקשות מדוע יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים, מה המיוחד ב'שיחה' זו?

איך נפקדו אחרי 12 שנה

סיפרה אשה אחת סיפור מזעזע ומרטיט, שהייתה עדה להתרחשותו מתחילתו ועד סופו: היה זה בערב חיזוק לנשים, עם הרצאות, דוכנים ומכירות. בשלב כלשהו הכריזו על שמה של מרצה, אמנם לא ממש ידועה, אך הנושא שלה היה מאוד מעניין, ואט אט החלו הנשים להתקבץ לאולם ההרצאות, והמרצה החלה לצעוד אל דוכן המרצים. היא עמדה שם והמתינה שהקהל ישתתק, ומי שמכיר את ציבור הנשים, ועוד בערב של נשים, יודע שמדובר במשימה לא פשוטה. לפתע ניגשה לכיוונה של המרצה אשה, נעמדה מולה והתחילה לצעוק: "אני מזהה אותך, את פגעת בי והעלבת אותי לפני שנים, את הרסת לי את החיים! הלבנת את פניי!" כל זאת לפני מאות נשים. המרצה החווירה. היא ניסתה לומר "אבל אני לא מכירה אותך…", אבל זו מיד ענתה לה בתקיפות: "ודאי שאת לא מכירה, זה היה לפני הרבה שנים, אבל אני לא שכחתי!". כאן חטפה מידה של המרצה את המיקרופון והחלה לצעוק: "אסור להקשיב לאשה הזו, היא רוצחת! היא רצחה אותי לפני שנים, היא פגעה בי קבל עם ועולם! צריך להוקיע אותה!!!" אחת המארגנות ניגשה אליה וניסתה לבקש בעדינות שתחדל, אך היא כלל לא שמעה אותה. עוד שתיים ממארגנות הערב ניגשו וניסו להוציא מידה את המיקרופון, אך היא, הדפה אותן והמשיכה לחרף ולגדף את המרצה. האמת חייבת להיאמר, למרות ההתנהגות האלימה שהפגינה, הרי שדבריה יצאו מן הלב ועלה מהם סיפור על עלבון נורא ופגיעה איומה שחוותה מהמרצה. כולן פשוט ריחמו על המרצה, מפני שהיא נראתה כאילו חבטו בה במקלות וגלגלו אותה בבוץ. איזו נפש של בן אדם יכולה לעמוד מול השפלה כזו, במיוחד כשהיא אמורה לשאת דברי תורה?… ניסו לצעוק עליה ולהשתיק אותה, אך זה לא עזר. המרצה ברחה החוצה ממררת בבכי. מספר נשים  ניגשו להרגיע אותה, בעוד ההיא נואמת ומדברת בגנותה. אני הייתי בין השתיים שהגישו למרצה כוס מים. לפתע, מתוך בכי התמרורים, היא ביקשה: "תעשו לי טובה, תשיגו מיד את רחל…", וכאן נקבה בשם משפחה מסוים. "איזו רחל, למה רחל?", לא הבנו מה הקשר. "זה עניין של פיקוח נפש. תכריזו ברמקול שרחל תיגש אלי". הבטנו זו בזו, היססנו בדעתנו, אך היא מתוך שיברה, ביקשה שוב: "תקראו לה ותבינו למה". ניגשתי למיקרופון אחר, ניתקתי את המיקרופון האחוז בידיה של האשה האלמונית, וקראתי: "רחל, נא הגיעי מיידית לכניסת האולם". חזרתי למרצה שישבה כולה בוכייה, והמתנו יחד לרחל האלמונית. זו אכן פילסה דרכה והגיעה. "מישהו חיפש אותי?", שאלה. "כן אני", אמרה המרצה. "את מכירה אותי, אני חברה של אמא שלך". היא שמה את ידיה על ראשה של אותה רחל ואמרה: "ברגעים אלו של שברון נפש, כשפוגעים בי וצערי מגיע עד כסא הכבוד, אני מבקשת ומתחננת שתיפקדי בפרי בטן עוד השנה. אנא השם, אני מתחננת שכל הייסורים הנוראיים שהם מנת חלקי כרגע יהפכו לזכויות בעבור רחל בת…". הבטנו במחזה כלא מאמינות. רחל האלמונית נראתה נבוכה ביותר והסתלקה משם, והמרצה נראתה כאילו הדבר נסך בה כוחות חדשים. היא ניגבה את דמעותיה ואמרה לנו: "שיהיה לכן ברור שהאשה הזו טועה. אין לי שום מושג על מה היא מדברת". בינתיים האשה האלמונית עוד אחזה במיקרופון שלא פעל, אבל קולה היה גבוה דיו כדי שישמעו אותה גם כך. אחת המארגנות, אשה נמרצת ואסרטיבית, ניגשה לבמה ושאלה את המתפרצת: "תגידי לי, את יודעת מה שמה של המרצה?". "אני לא יודעת מה השם שלה היום, אבל לפני החתונה קראו לה כהן. היא היתה מדריכה אצלנו ופגעה בי…", וכאן החלה לתאר מחדש את הסיפור הנורא ואת מסכת ההשפלות והעלבות שעברה אצל המדריכה כהן. בינתיים, לבקשת המארגנת, המרצה פשפשה בתיקה, הוציאה את תעודת הזהות שלה ומסרה למארגנת. זו האחרונה ניגשה אל האשה שהשתלטה על הכנס, תלשה ממנה את המיקרופון, סימנה באצבעה לחבר אותו מחדש ואז אמרה לה: "מעולם לא קראו לה כהן, שם המשפחה המקורי שלה לפני שנישאה הוא 'חן'. אני חושבת שהיא פשוט דומה לזו שפגעה בך…". זה היה הרגע הראשון בו האלמונית השתתקה. היא חטפה את תעודת הזהות, הביטה בה מכל הכיוונים ואפילו שלפה את הספח. לאחר מכן פנתה למרצה ושאלה, "אז את לא מרים כהן"? "לא, אני לא, ומעולם לא הייתי". "ואולי זו אחותך?". כל הקהל צחק, והאשה הבינה איזו שטות אמרה. "אני מצטערת… כנראה טעיתי בכתובת", אמרה וחזרה למקומה. הקהל פשוט התנפל עליה: "תתביישי לך! אפילו סליחה אינך מבקשת? איך העזת לפגוע כך במרצה הזו מבלי לבדוק את זהותה אפילו?", היא נראתה נבוכה ולא ידעה מה לעשות עם עצמה. אך אז נשמע קולה של המרצה: "אני מציעה שלא נחזור על הטעות שכבר נעשתה כאן, מה עוד שזה יכול להביא תועלת…". הקהל השתתק וציפה להסבר, אך המרצה לא נידבה אותו, והחלה את ההרצאה שהיתה מיוחדת מאוד. לאחר שסיימה והלכה, התפנו הנשים לדבר על מה שקרה שם. מיותר לציין שהאשה הפוגעת הסתלקה מהשטח. אני גמרתי אומר בליבי לעקוב אחר הפרשה, ורשמתי את שם המרצה, כמו גם את שמה של האשה המתברכת. מסתבר שהאשה הזו, רחל, היתה חשוכת ילדים במשך 12 שנה, וברוך ה' כעבור 10 חודשים מהברכה, היא חבקה בן…

דרכו של עולם:

הנה כאשר נתבונן דרכו של עולם כי כאשר אדם פוגע בחברו או מבזה או משפיל אותו, כעסו עולה למרומים ומגיב בחריפות להגנתו, ובעצם זה אחת הבעיות המרכזיות המאפילות על שלום בית ואושר החיים, כיון שלצערנו בסוף היום אנחנו בני אדם ומדי פעם מתוך דו שיח אחד מבני הזוג מגיב ואומר משפט פוגע מבלי שחשב קודם על מה שמוציא מפיו, ונוצרת בעיה שתיכף הנפגע מחזיר מנה אחת אפיים והדבר הולך ומחריף כאשר כל אחד מנסה להראות את צדקתו, עד אשר הדבר מאפיל על השלום בית, ופעמים שמעניש את עצמו ואשתו בשתיקה רועמת כמנהג הילדים שלא מדברים, אולם תורתנו הקדושה מלמדת אותנו את ההיפך הגמור, שצריך להתייחס לדבר בהשקפת תורה ולמנף מצב זה לטובה כאשר נבאר, כי חובה עלינו להלך ולהידבק בדרכיו של השם יתברך שאינו מעניש ומגיב לעוברים על רצונו, ומוחל וסולח ומאריך אפו עם הרשעים אולי ישובו בתשובה, ויותר מכך – ממשיך להטיב עמהם. ולזאת ההולך בדרכי השם יתברך – הופך להיות אהובו של הקב"ה כאשר נבאר ואף הופך מארור לברוך.

כיון ששמע חרפתו ולא השיב הפך להיות ברוך:

אחר הדברים האלה נראה לענ"ד לבאר, שאכן אליעזר היה ארור כאשר מבואר בחז"ל, שהוא מכנען וי"א בנו של נמרוד, ולמרת שהוא דבק ברבו – אברהם ולמד מדרכיו ואת כל תורתו אך עדיין לא נעקר ממנו ה'ארור' שבו אולם כאשר הציע את בתו לאברהם והשיבו כך שהוא ארור ואינו ראוי להדבק בברוך, מטבען של דברים שהוא היה אמור להיפגע בצורה קשה: כיצד אחרי עשרות שנים שמשרת אותו נאמנה, עד אשר מושל בכל אשר לו, ממש 'נאמנות עיוורת' בעבדו, וגם לומד כל תורתו כדרשת חז"ל: "דמשק אליעזר" – שדולה ומשקה מתורת רבו, ואחר כל זאת, אומר לו אברהם ומשפילו שהוא ארור ואינו נדבק בברוך, אך למרות זאת לא הגיב על חרפתו, ואדרבא, נשבע לרבו ועשה שליחותו נאמנה, וכיון שכך זכה למה שנאמר בחז"ל במסכת דרך ארץ (פרק המינין הלכה יג): הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה, ושמחין בייסורין, עליהם הכתוב אומר ואהביו כצאת השמש בגברתו. והובא במסכת שבת (פח ע"ב), ובמסכת יומא (כג ע"א) ובמסכת גיטין (לו ע"ב). והיינו, כאשר אדם שומע חרפתו ואינו משיב, הופך להיות אוהבו של הקב"ה וממילא נעשה ברוך, לכן כאשר הגיע ללבן וביצע את שליחותו בנאמנות, נאמר שם עליו: בא ברוך השם. ואכן לאחר זמן מצאתי במדרש בראשית רבה (פרשה ס אות ז) איתא בזה"ל: א"ר יוסי בר דוסא כנען הוא אליעזר ועל ידי ששירת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך ויאמר בא ברוך ה'. עכ"ל המדרש. עוד מצאתי בזוהר פרשת שלח (קנח ע"א) וז"ל (מתורגם): בא וראה, אליעזר עבד אברהם מבני כנען היה, כמו שנאמר (הושע יב): "כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה". ועל כנען כתוב (בראשית ט): "אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו". ומשום שהיה שליח נאמן, מה כתוב בו? (שם כד): "בּא בְּרוּךְ ה'", ברוך ה' ממש. ועל זה נכתב כך בתורה, משום שיצא מאותה קללה והתברך. ולא די לו שיצא ממנה, אלא שהתברך בשם הקדוש ברוך הוא. ולמדנו שבא מלאך, והכניס דבר זה בפי לבן.

נשיא גד בן דעואל או רעואל:

וכמו שמצינו בנשיא שבט גד, שכתב מרן החיד"א בספרו חומת אנך (במדבר אות ג) בשם האמרי נעם: רמוז בפרשה דהנה כאשר הקב"ה בתחילת הפרשה סידר את שמות הנשיאים קרא לנשיא גד אליסף בן דעואל, אולם בסדר מחנות הדגלים קראו אליסף בן רעואל ברי"ש במקום דל"ת הלא דבר הוא? אלא ללמדנו שהיות והוא ויתר על הפגיעה בכבודו להיות ראש המחנה ולא התווכח בהיות וארבע בכורות לארבע אמהות וכל בכור קיבל ראש המחנה, ורק גד לא קיבל כי קבלו שניים מלאה, ולכן זכה ונקרא רעואל מלשון רע האל, חבירו של הקב"ה כביכול והפך מדעואל עי"כ שידע האל נהיה ריע לקב"ה, ואף נקבר משה רבנו בחלקו.

עוד זוכה לדרגה הגבוה בעוה"ב:

עוד כתב המגן אבות לרשב"ץ (אבות פ"א משנה יז): שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה. וז"ל ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה ואפילו יבזוהו ויחרפוהו, ישתוק. וכו' ואמרו חכמים ז"ל בפרק השולח (גיטין לו ע"ב) ובפרק רבי עקיבא (שבת פח ע"ב) וביומא (כג ע"א), כי השומע חרפתו ואינו משיב, עליו הכתוב אומר: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (שופטים ה, לא), שמדריגתו יותר גדולה לעולם הבא מהצדיקים, וכו'. וזהו כשיהיה אור השמש שבעתים כאור שבעת הימים [עפ"י ישעיה ל, כו] שיגדל אורו שלש מאות וארבעים ושלש פעמים יותר מעכשיו, כמו שתרגם יונתן בן עוזיאל (שם). וזה המספר יוצא משבעה על שבעה שהם מ"ט ושבעה על מ"ט, ולזה אמר 'כצאת השמש בגבורתו'. עכ"ל. וביאור הדברים היינו, שהרי מבואר בחז"ל שיש שלושה דרגות והן: המשכלים, מצדיקי הרבים ואוהביו, ולכל דרגה מבואר לאיזה הארה זוכה כמבואר בפסוק בדניאל (יב, ג): "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ, וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד". ובשופטים (ה, לא): "כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה', וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ, וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה": ללמדנו שדרגת אוהביו לא נאמר על המשכלים שהן הדיינים אשר דנים דין אמת, או מלמדי תינוקות, ולא על מצדיקי הרבים שהן מזכה הרבים, שהן רק מאירים כזוהר הרקיע או ככוכבים, אבל אוהביו מאירים כצאת השמש בגבורתו. וחז"ל למדונו מי נקראים 'אוהביו': או רבנן שיושבים ועוסקים תדיר בתורה, או השומעים חרפתן ואינם משיבין והנעלבים ואינן עולבים, כמו השמש ששמעה חרפתה ולא השיבה, זכתה לאורה הגדול כמו שאנו מכירים היום, ולא סתם שמש אלא כגבורותיו שזה כפול שלוש מאות ארבעים ושלוש, כך כל מי שנוהג כך, זוכה לאותה הארה גדולה ונעשה אהוב של הקב"ה.

מכפרים לו על כל פשעיו:

וכן אדם שנוהג כך, זוכה שמוחלים לו על כל פשעיו ממש יותר מיום הכיפורים, כאשר מצינו אצל דוד המלך (שמואל ב טז, י-יב) שכאשר קלל שמעי בן גרא ורצו למחות בו אמר להם דוד: "וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ מַה־לִּ֥י וְלָכֶ֖ם בְּנֵ֣י צְרֻיָ֑ה כי כֹּ֣ה יְקַלֵּ֗ל וכי כִּ֤י יְקֹוָק֙ אָ֤מַר לוֹ֙ קַלֵּ֣ל אֶת־דָּוִ֔ד וּמִ֣י יֹאמַ֔ר מַדּ֖וּעַ עָשִׂ֥יתָה כֵּֽן:  וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֤ד אֶל־אֲבִישַׁי֙ וְאֶל־כָּל־עֲבָדָ֔יו הִנֵּ֥ה בְנִ֛י אֲשֶׁר־יָצָ֥א מִמֵּעַ֖י מְבַקֵּ֣שׁ אֶת־נַפְשִׁ֑י וְאַ֨ף כִּֽי־עַתָּ֜ה בֶּן־הַיְמִינִ֗י הַנִּ֤חוּ לוֹ֙ וִֽיקַלֵּ֔ל כִּ֥י אָֽמַר־ל֖וֹ יְקֹוָֽק: אוּלַ֛י יִרְאֶ֥ה יְקֹוָ֖ק בעוני בְּעֵינִ֑י וְהֵשִׁ֨יב יְקֹוָ֥ק לִי֙ טוֹבָ֔ה תַּ֥חַת קִלְלָת֖וֹ הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה". וכן אמרו חז"ל במסכת דרך ארץ (פ"ז ה"ג): כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר: "מי אל כמוך נשא עון ועבר על פשע", למי נושא עון, למי שעובר על פשע. כתב הרמ"ק זצ"ל בתומר דבורה פ"ב, שיותר מועיל קבלת הבזיונות מאחרים, יותר מכל הסיגופים שבעולם. והגם שיש לאדם עוונות, ונחוצים לו הסגופים לכפרת עוונותיו, סגופי הבזיונות מכפרים יותר מן הכל. ומובא בספר קול בוכים (איכה ג, ל) בשם הרמ"ק זצ"ל והביאו השל"ה הק' (יומא פ' דרך חיים אות עא) שאם היו בני אדם יודעים טובת הבזיונות היו מחפשים אותם בשווקים וברחובות. ואמרו חז"ל במסכת סנהדרין (ז ע"א) ופרש"י טוביה דשמע ואדיש. אשריו ששומע חרפתו ושותק ומרגיל בכך, חלפוה בישתיה מאה. הלכו להם בשתיקתו מאה רעות שהיו באות עליו על ידי התגר.

בכה על שלא פוגעים בו:

מעשה היה אצל מרן החפץ חיים זצ"ל שבשנה אחת טרם הגיעו הימים הנוראים ראוהו בוכה. בני ביתו שנבהלו, שאלו אותו על סיבת הבכייה ותשובתו היתה כך: היות שאנשים מסתכלים עליי כאדם מכובד הרי הם נזהרים בכבודי ולא פוגעים בי, כך שאין לי ההזדמנות להיות מעביר על מידותיו' על ידי הניסיון שיפגעו בי ואשתוק שעל זה אמרו חז"ל כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו, ואיך לא אבכה? כי לא אדע מה יעשו בדיני בראש השנה איך יימחלו עוונותיי…

למה הבבא סאלי ביזה והשפיל את הקבלן:

מסופר בספר מעשה נסים: מעשה שהיה עם קבלן אחד שמעון בוזגלו שהיה מאוד קשור לבבא סאלי והיה ממש אהובו ותמיד שהגיע אליו להתברך ולהתייעץ, התקבל במאור פנים ובשמחה וכל המשפחה ידעה שהוא מאוד אהוב על הבבא סאלי ושמח תמיד בבואו, ואכן, הוא התברך בהצלחה גדולה וממש העשיר והיה בעל צדקה וחסד גדול. והנה פעם בבואו אל הבבא סאלי היה תור ארוך וכדרכו תמיד בני המשפחה מכניסים אותו 'מהצד' בגלל שהבבא סאלי היה מאוד שמח שבא אליו, אולם באותו פעם שהגיע והנה הוא אך עומד על מפתן דלתו של הבבא סאלי, פתאום הבבא סאלי פתח בצעקות כנגדו: שקרן! רמאי! נוכל! ככה אתה מתעה אותי כל הזמן? כולם נבהלו מהצעקות מה גילה ומה קרא שכך צועק עליו וסיים הבבא סאלי בדרישה תקיפה שיסתלק מביתו מיד, ואכן הלך בבושת פנים ובשברון לב ולא ידע במה נכשל שכך קרה לו. כמובן הדבר גרם לו למשבר עמוק, וכמה שעשה חשבון נפש, במה נכשל שכך הצדיק כועס עליו – לא הבין כלום ולא יכל גם לגשת יותר אליו. יום אחד מתוך מחשבותיו, שהטרידו אותו דברי הבבא סאלי, אפילו שכבר הלך מאתר הבניה שהיה בונה במצפה רמון, חזר שוב יותר מאוחר כדי להפיג קצת את מחשבתו, ועדיין היו הפועלים הערבים שעבדו במרץ להראות למנהל שהם עושים הכל כמה שיותר מהר ולבסוף בשעה מאוחרת הציע להם להחזירם למקומם אך כיון שהיתה השעה מאוחרת, רובן העדיפו להישאר מלבד שניים שנסעו איתו, והנה בנסעם בדרך באחד העיקולים איבד את השליטה על הרכב והדרדר לתהום. כמובן הרכב התרסק לחלוטין, שני הפועלים נהרגו במקום אולם הוא נותר חי, בריא ושלם, וזחל בקושי רב להוציא את עצמו, עלה מהתהום לכביש, והצליח לעצור נהג וסיפר לו וביקשו שיקח אותו למשטרה לדווח ואכן כך היה. לאחר הנס הגדול שאף אחד לא הבין איך הוא ניצל, החליט שהוא חייב ללכת לבבא סאלי למרות שהוא ציפה שיצעק עליו ויגרש אותו ינסה את מזלו, והלך לבבא סאלי וכאשר הגיע אך למפתן דלתו של הבבא סאלי, קם בפניו ואמר לו: בא ברוך השם שאני מחכה לבואך וקיבלו במאור פנים ובאהבה כבתחילה. כמובן לא הבין מה קרה, אך ידע שכנראה הצדיק יודע מה קורה איתו, לכן ביקש מהבבא סאלי שיאמר לו מדוע זכה לנס שבטח ידוע כבר לצדיק. השיבו הבבא סאלי ואמר לו: דע לך שמעשה הצדקות והחסד שאתה עושה הגינו עליך לבטל מעליך גזירה קשה שהיית אמורה להיות עליך, אולם לאחרונה התגנב בליבך קצת גאוה על מעשה הצדקה והחסד שאתה עושה והדבר פגם במצוה ולכן היית במצב של סכנה גדולה, ולא היתה לי ברירה אלא להשפיל אותך מאוד ועי"ז תזכה להינצל, למרות שהמלבין פני חברו ברבים מאבד את עולמו, החלטתי לבייש אותך בכדי להציל אותך. וההסבר בזה לענ"ד כנ"ל כיון שכל השומע חרפתו ואינו משיב נהפך לאהובו של הקב"ה וממילא כל הגזרות מתבטלות.

עוד זוכה לחכמה. דבריו העצומים של הראשית חכמה:

כמו כן הנוהג במידה זוכה לחכמה כמו שכתב בספר ראשית חכמה (שער הענוה פ"ג) וז"ל: וכתב הרב יצחק דמן עכו ע"ה, ששמע מפי רבי מאיר תלמידו של הרב יוסף ג'יקטיליא ע"ה שאמר לו רבו הרב יוסף ג'יקטיליא ע"ה, כי האיש אשר ידבנו ליבו, לתקן מידותיו ולישר דרכיו ומעשיו, ולרדוף אחרי הענוה בתכלית השלימות להיות עלוב ולא יעלוב שומע חרפתו ולא ישיב מיד תשרה עליו השכינה ולא יצטרך ללמוד מבשר ודם, כי רוח אלהים תלמדנו: עוד כתב במקום אחר המחבר האמור, זה עוד לשונו, מצאנו כתוב בספרי המקובלים אשר זכו אל דרך האמתית, שאחד מהתיקונים הגדולים מתיקון אשר יש למבקש דעת את ה', הוא שיהיה מן העלובים ואפילו מאשתו ובני ביתו. ואכן כך כותב הזוהר בפרשתנו מי שמנמיך עצמו הקב"ה מגביהו וגם ההיפך.

זוהר – תוספתא כרך א (בראשית) פרשת חיי שרה (קכב ע"ב) וכן בזוהר במדבר (קסח.): פתח רב מתיבתא מאן דאיהו זעיר איהו רב מאן דאיהו רב איהו זעיר דכתיב ויהיו חיי שרה וגו' מאה דאיהו חושבן רב כתב ביה שנה זעירו דשנין חד אזעיר ליה, שבע דאיהו חושבן זעיר אסגי ליה ורבי ליה דכתיב שנים, ת"ח דלא רבי קודשא בריך הוא אלא לדאזעיר ולא אזעיר אלא לדרבי, זכאה איהו מאן דאזער גרמיה בהאי עלמא, כמה איהו רב בעלויא לההוא עלמא, ע"כ.

איך השדי חמד זכה והצליח לחבר כזו 'אנצקלופדיה':

כאשר שאלו לבעל השדי חמד למה ובאיזו זכות הצליח בספריו, שזכה משמים לחדש חידושיו ולהפיצם בעולם השיב על כך, כי בתקופת נעוריו היה גביר אחד שקיבץ אברכים שילמדו וישתלמו בתורה ויראה באמצעות תמיכתו. והשדי חמד היה מן המצויינים ומן המתמידים בלימודיו, עד שאחד מחבריו התקנא בו וחיפש הזדמנות איך להכשילו ולהסיר חנו מעיני האברכים וחוגי הלומדים בעירו. הוא רקם מזימה כאשר שיחד את המשרתת של הגביר, וזו הוציאה שם רע על השדי חמד שהוא היה מן הראשונים לבוא בבוקר לבית המדרש. פעם השכם בבוקר היא הרימה את קולה, וצעקה שהוא מתייחס אליה לא בצניעות, מפריע את מנוחתה ותובעה לעבירה. כמובן שבעיר קמה מהומה מסביבו, חירפו וגידפו אותו והטיחו בו עלבונות לאין שיעור. הגביר שמע על כך, והמעליל עוד בא בפניו להלשין על השדי חמד בכדי שיגרשנו מבית התלמוד, אך הגביר הלך ופיטר את העוזרת, וכשזו ראתה שכלתה אליה הרעה והפסידה את פרנסתה הטובה, התחרטה ובאה בפני השדי חמד להתנצל בפניו ולבקש את סליחתו וביקשה ממנו שיעתיר ויפציר בפני הגביר כי יחזיר אותה למקומה ועל כנה, והיא תספר לו את האמת שגרם לכל זה חבירו המושחת. אך השדי חמד סירב לעשות זאת בטענו כי הדבר יגרום עלבון גדול ונזק רב לחבירו, ויביא לידי בזיון וחילול ה'. וסיים השדי חמד, כי בשל כל זאת זכה להתגלות החכמה שהאירו לו משמים, לחדש חידושים ולהשיג השגות עליונות, והכל מטעם העלבון והצער שסבל מעלילה זו ושלא רצה להיפטר מזה תוך כדי גרימת עלבון לחבירו.

מעשה שהיה עם אדם שנעשו לו נסים בגלל שהוא מעביר על מידותיו:

זאת ועוד זוכה לנסים כמו שכתוב בזוהר פרשת וישב (רא ע"ב) [מתורגם]: רַבִּי אַבָּא הָיָה יוֹשֵׁב עַל שַׁעַר הַכְּנִיסָה שֶׁל לוֹד. רָאָה אִישׁ אֶחָד שֶׁהָיָה בָּא, וְיָשַׁב עַל בְּלִיטָה בְּצַד הָהָר, וְהָיָה עָיֵף מִן הַדֶּרֶךְ, וְיָשַׁב וְיָשַׁן שָׁם. בֵּינְתַיִם רָאָה נָחָשׁ אֶחָד שֶׁהָיָה בָּא אֵלָיו. יָצָא קוֹסְטְפָא דְגוֹרְדְּנָא (מין שרץ) וְהָרַג אֶת הַנָּחָשׁ. כְּשֶׁהִתְעוֹרֵר אוֹתוֹ הָאִישׁ, רָאָה אֶת אוֹתוֹ הַנָּחָשׁ כְּנֶגְדּוֹ שֶׁהָיָה מֵת. הִזְדַּקֵּף אוֹתוֹ הָאִישׁ, וְנָפְלָה אוֹתָהּ הַבְּלִיטָה לָעֹמֶק שֶׁתַּחְתֶּיהָ וְנִצּוֹל. בָּא אֵלָיו רַבִּי אַבָּא, אָמַר לוֹ, אֱמֹר לִי מַה מַּעֲשֶׂיךְ, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִרְחִישׁ לְךְ שְׁנֵי הַנִּסִּים הַלָּלוּ שֶׁאֵינָם לְחִנָּם? אָמַר לוֹ אוֹתוֹ הָאִישׁ, כָּל יָמַי לֹא שִׁלֵּם לִי אִישׁ רָע בָּעוֹלָם שֶׁלֹּא הִתְפַּיַּסְתִּי עִמּוֹ וּמָחַלְתִּי לוֹ. וְעוֹד, אִם לֹא יָכֹלְתִּי לְהִתְפַּיֵּס עִמּוֹ, לֹא עָלִיתִי עַל מִטָּתִי עַד שֶׁמָּחַלְתִּי לוֹ וּלְכָל אוֹתָם שֶׁצִּעֲרוּ אוֹתִי, וְלֹא חָשַׁשְׁתִּי כָּל הַיּוֹם לְאוֹתוֹ הָרָע שֶׁשִּׁלֵּם לִי, וְלֹא דַי לִי זֶה, אֶלָּא שֶׁמֵּאוֹתוֹ הַיּוֹם וָהָלְאָה הִשְׁתַּדַּלְתִּי לַעֲשׂוֹת עִמָּהֶם טוֹב. בָּכָה רַבִּי אַבָּא וְאָמַר, מַעֲשָׂיו שֶׁל זֶה הֵם יוֹתֵר מִיּוֹסֵף, שֶׁיּוֹסֵף הָיוּ אֶחָיו וַדַּאי, וְהָיָה לוֹ לְרַחֵם עֲלֵיהֶם, אֲבָל מַה שֶּׁזֶּה עָשָׂה יוֹתֵר מִיּוֹסֵף, נָאֶה הוּא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַרְחִישׁ לוֹ נֵס עַל נֵס.

מוסר השכל:

עלה בידנו להשכיל ולהבין, עד כמה יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים, כי מתוך השיחה למדנו מעלת השומע חרפתו ואינו משיב, שהוא סוד הגדולה וההצלחה, השגת החכמה, אריכות ימים, ביטול גזרות והשלום בית, הכל תלוי במידת ההתאפקות, הסלחנות והוויתור, שיודע לוותר ולא להשיב על חרפתו וזו הגדולה, והופכת אותו לאהובו של הקב"ה, ואף מסוגלת מידה זו להפוך אפילו ארור לברוך, ומובטח לו גדולה כמו השמש בגבורתו. ולכן, כאשר האדם יתבונן שכל פעם שמזדמן לו ויכוח ושומע חרפתו, הרי זה כאילו הזדמן לו זכיה במפעל הפיס אם ינצל את אותו מצב וישתוק, כי בזה יהפך לאהובו של הקב"ה, נמחלים לו כל עונותיו וזוכה לחכמה ולשפע רוחני וגשמי. וכאשר יפנים הדבר בליבו בזה, יתחזק ויתגבר על עצמו לכבוש את יצרו, והוא יסוד גדול לשמירת השלום בית, כאשר בני הזוג יפנימו את היסוד הזה ויקבלו על עצמם שכל אחד יעביר על מידותיו, וידע, שגם יש לפעמים איזו מעידה בדיבורו של אחד כלפי הבן זוג, לא להיגרר לויכוח אלא להתעלם ולהגיב בנועם, לדוגמה, כתב המאירי במסכת בבא קמא (צב ע"א) דרך צחות אמרו חברך קרייך חמרא אוכפא מוש לגביך: כוונתו בזה, 'לזרום' עם הפוגע ולעשות מדבריו צחוק ולא לרדת לרמה של ויכוח ומחלוקת ובזה תושג המטרה בכפלי כפליים. ולנצל אותו רגע לשאת תפילה לבורא עולם ולבקש כל בקשה שרוצה ומובטח לו שיענה, וכל הנוהג כך הרי תמיד ישרור השלום בביתו עם אשתו וכן בחברתו, כי יהיה אהוב למעלה ונחמד למטה. יעזור השם שנזכה לכבוש את יצרנו ונעשה נחת רוח ליוצרנו ונרבה אהבה ואחוה שלום ורעות – אמן.