שטייגען לשולחן שבת: מעשה דינה וגזר דין מוות

אנו מתכבדים להגיש בפניכם סוגיה מרתקת לשולחן שבת, המתבססת על פרשת השבוע – דרך מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן והשורש לכך בגמרא – ועד לפירושי האחרונים המבארים דבר דבור על אופניו.

פרשת השבוע – הריגת אנשי שכם

בפרשת השבוע – פרשת וישלח – מסופר בין היתר על מעשה דינה, שלאחריו הרגו שמעון ולוי את אנשי שכם, מה שגרם לכעסו של יעקב אבינו כלפיהם.

נשאלת השאלה: באיזו זכות שמעון ולוי הרגו את כל בני העיר? ואם היה מותר להם להרוג, מדוע ולמה יעקב אבינו כעס עליהם?

מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן

נחלקים הרמב"ם והרמב"ן על המצווה השביעית והאחרונה בשבע מצוות בני נח. מצוות הדינים:

עיקר המחלוקת היא מדוע בני יעקב שמעון ולוי הרגו את שכם בן חמור ואנשי עירו.

לדעת הרמב"ם מחוייבים בני נח לדון בענייני גזל ואם לא דנו הרי הם חייבים מיתה, ולכן בפרשתנו שמעון ולוי הרגו את כל אנשי שכם.

לשון הרמב"ם הלכות מלכים פרק ט הלכה יד:

"וכיצד מצווין הן על הדינין חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו ולהזהיר את העם ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו".

שורש המחלוקת בדברי הגמרא

שורש המחלוקת בין הרמב״ם לרמב״ן הוא בסוגיית הגמרא בסנהדרין נח:
ואמר ריש לקיש עובד כוכבים ששבת חייב מיתה שנא' (בראשית ח, כב) ויום ולילה לא ישבותו ואמר מר אזהרה שלהן זו היא מיתתן. אמר רבינא ואפי' שני בשבת. וליחשבה גבי ז' מצות? כי קא חשיב – שב ואל תעשה, קום עשה לא קא חשיב. והא דינין קום עשה הוא וקא חשיב? קום עשה ושב אל תעשה נינהו".

כלומר דינין מוגדרים גם כ'שב ואל תעשה' וגם כ'קום ועשה'.

הרמב"ן (לד יג) שואל על הרמב"ם וחולק וטוען שמצוות דיין הכוונה היא על דיני ממונות וכו' אבל לא שאם לא הושיבו דיינים חייבים מיתה.

לשון הרמב"ן: "ואין דברים הללו נכונים בעיניי, שאם כן היה יעקב אבינו חייב להיות קודם וזוכה במיתתם! ואם פחד מהם – למה כעס על בניו וארר אפם אחר כמה זמנים וענש אותם וחלקם והפיצם, והלא הם זכו ועשו מצוה ובטחו באלוקים והצילם!

ועל דעתי, הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד, אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר …, ונהרג עליהן אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חבירו או שהדליק גדישו… שיושיבו דיינין גם בכל עיר ועיר כישראל, ואם לא עשו כן אינן נהרגין, שזו מצות עשה בהם, ולא אמרו אלא (סנהדרין נז.): "אזהרה שלהן זו היא מיתתן", ולא תיקרא אזהרה אלא המניעה בלאו. וכן דרך הגמרא בסנהדרין.

כלומר לפי הרמב"ן עיקר המצווה היא דיני ממונות וגניבה ואבידה וכו' וחלק מהמצווה היא להושיב דיינין אבל אם לא הושיבו אינם חייבים מיתה.

הר"ן מבאר בסנהדרין כי הרמב״ם הבין מדברי בגמרא שכל הנמנע מלהלחם ולבער את הרשע נהפך להיות שותף לדבר עבירה, ולכן הגם שישב בצד בשקט ולא עשה עבירה, מכיון שלא גינה את הרשע כאילו עבר בקום ועשה.

אפשר לפרש עוד דרך בדברי הרמב"ם: שכיוון שיש במצווה זו גם שב ואל תעשה וגם קום ועשה, לכן גם מי שעובר בשב ואל תעשה נחשב שעובר כמו קום ועשה כי גדר העבירה הוא גם בשב ואל תעשה וגם בקום ועשה (מנחת אשר)

תירוצי האחרונים על הרמב"ם

אלא שעדיין שאלת הרמב"ן קשה על הרמב"ם, מדוע ולמה קצף וכעס יעקב אבינו על שמעון ולוי. הרי הם עשו כדת וכדין כאשר דנו את אנשי שכם שגזלו וחמסו למיתה שהרי בן נח חייב מיתה על הגזל?

הרדב״ז בהלכות מלאכים כתב לתרץ שכיוון שכשהם התגיירו אז נפתרו מידי עונשם כגר שנתגייר כקטן שנולד ופטור. יש לדון, האם גוי שנתגייר לשם אישות כמו שכם בן חמור ועירו נקראים גר או לא נקרא גר.

החתם סופר (סימן י"ד) תירץ שגדר חייו מיתה אין הכוונה שנהרג בבית הדין, אלא חייב מיתה מהשמים, ואין רשות ביד בני יעקב להורגו, לכן יעקב אבינו כאב וקצף, שלא היה שום חיוב על בני יעקב.

מקור לדברים מצינו לפי המשך חוכמה בפרשת דברים שכתב שאנו לא מצוּוים לעשות דין ולהעניש גוי שעבר על אחת ממצוותיו, ולכך אמרה תורה "ובערת הרע מקרבך" – דווקא מקרבך מעם ישראל ולא בעכו"ם.