כשבחוץ מתחוללת סערה מטלטלת: זו הדרך שלנו לא לטבוע

עוגנים: מה מחזיק אותנו כשקשה?
קוראים יקרים, אני רוצה להזמין אתכם לרגע אחד לעצור ולחשוב:
מה קורה לכם כשמשהו מטלטל אתכם מבפנים?

זה יכול להיות ויכוח קטן, אכזבה, עומס, משפט שפגע יותר ממה שהתכוונו.
לפעמים זה אפילו לא אירוע גדול אלא תחושת חוסר שקט שמופיעה משום מקום.

יש אנשים שמתפרצים.
יש כאלה שנכבים.
יש שנעלמים פנימה.
ויש שמנסים "להציל את הסיטואציה" כאילו כל החיים תלויים בזה.

אבל מאחורי ההתנהגות יש משהו עמוק יותר- יש לנו עוגנים.

עוגן או בריחה? הבדל ענק
חשוב לעשות הבחנה.

יש תגובות שהן בריחה:
שקט ממושך, טלפון, גלילה אינסופית, התקפה, ריצוי, אכילה, שליטה. ואז גם מגיע אח"כ התסכול,
אבל יש עוגנים.
עוגן יכול להיות אוטומטי כמו מנגנון הגנה, אך בניגוד לבריחה, הוא לא בא להרחיק אותנו מעצמנו, אלא לעזור לנו להישאר נוכחים מול הקושי.

עוגן הוא משהו שאני מעוניין בו. משהו שהנפש שלי יודעת להשתמש בו כדי לא לטבוע.

אני אשתף במשהו מהחיים שלי, גם לי היו שנים שבהן לא זיהיתי מה מחזיק אותי.
בתור ילד ומתבגר, כשמשהו כאב העוגן שלי היה התנתקות,
כשמשהו היה מאיים, כשהרגשתי פגיע או מוצף פשוט הייתי נסגר. מתרחק. שותק. וזה עבד.
אבל כשהתבגרתי הבנתי שזה שיש לזה גם מחירים: קשרים התרחקו, קרבה נסגרה, וגם מעצמי הייתי מרוחק.

עם השנים, כשהתחלתי לראות את ההשפעה של העוגן הזה על החיים, הבנתי משהו מהותי:
ההתנתקות מצילה אותי אבל בגלל המחירים היא פחות משרתת אותי.

אז לא ביטלתי אותה
אבל בחרתי להקטין אותה.
והתחלתי לפתח עוגן חדש:
גילתי שיש אפשרות לדבר. לשים מילים על מה שאני מרגיש. גם כשזה רועד. גם כשהדופק עולה. גם כשהראש אומר "עזוב, זה לא הזמן".
היום זה אחד העוגנים הכי משמעותיים שלי.

שלושה סוגי עוגנים
כדי להבין את עצמנו טוב יותר, חילקנו את העוגנים לשלוש משפחות:

עוגן אישי
פעולה שאני עושה עם עצמי: נשימה, מוזיקה, כתיבה, הליכה, ספורט, שתיקה מודעת.

עוגן חברתי
מישהו שמחזיק איתי את הרגע: בן זוג, חברה טובה, קבוצה, אוזן שמקשיבה.

עוגן רוחני
בורא עולם, תפילה, ניגון, אמירה, וכדו', שמחזיר אותי למה שגדול ממני.

כשהגוף מגלה אמת לפני המילים
כדי לזהות את העוגנים, לא הסתפקנו במילים אלא נכנסנו לתרגול.

המשתתפים בקבוצות נעו בחלל ובכל עצירה נעמדו על בד שייצג את סוג העוגן שלהם.
לא הראש בחר, הגוף בחר.
ואז קורה משהו מעניין: פתאום מתגלה לא מה חשבתי שאני עושה כשקשה אלא מה באמת קורה.

כשהעוגן מקבל קול
בשלב הבא כל משתתף נתן לעוגן:
-תנועה
-קול
-משפט אחד
משהו בתוכם נעשה נוכח יותר פחות תיאורטי, יותר חי.

וכשדיברנו עם העוגנים משהו התבהר
במהלך השידור שני מאזינים שיתפו, וכל אחד מהם חשף עוגן אחר:
ישראל גילה שהעוגן שלו הוא דיבור שיחה עם אדם שמקשיב.
וכשהוא נכנס לתרגיל ודיבר כאילו הוא העוגן של עצמו, משהו בו נרגע.
כשהוא חזר להיות עצמו אמר:
"אני לא רק משתמש בעוגן אני מבין אותו."

חיים הגיע ממקום אחר.
גם אצלו היה דיבור אבל מאחוריו הסתתר פחד:
"ומה אם לא יבינו אותי? מה אם לא אמצא למי לדבר?"
שם קרה משהו עדין כי העוגן לא רק "חיזק אותו", אלא אמר לו: זה תהליך. זה בסדר. אני איתך.
באותו רגע — הדיבור כבר לא היה רק פעולה.
הוא הפך לאפשרות.

לא אצל כולם העוגן הוא דיבור, יש כאלה שהעוגן שלהם כתיבה, התבודדות, או לחילופין עוגן רוחני או חברתי ועוד ועוד,

בנקודת הסיום משהו בגוף השתנה
בסוף חזרנו לתנועה הראשונה של הערב.
הפעם היא הייתה אחרת:
פחות מאבק – יותר שקט.
פחות הישרדות – יותר יציבות.
כאילו מישהו בפנים אמר:
"אני יודע לאן אני הולך כשקשה לי."

שאלה לסיום
לפני שאתם ממשיכים הלאה לכתבה הבאה באתר נסו לשאול בשקט:
👈מה העוגן האישי שלי?
👈מי העוגן החברתי שלי?
👈מה העוגן הרוחני שמחזיר אותי למקום מאוזן?
ואם תרצו לעשות צעד אחד נוסף פשוט שימו מולכם כיסא ריק ודמיינו שהעוגן יושב עליו.
ותאמרו לו משפט אחד פשוט:
"כשיהיה לי קשה אני רוצה שתישאר קרוב." לפעמים רק המשפט הזה כבר משנה את הנשימה.

להאזנה לתוכנית המלאה לחץ כאן: