לכבוד ימי החנוכה, התוכנית האהובה 'עומקא דליבא' מפתיעה עם פורמט ייחודי: עם שלוש מרואיינות יוצאות דופן, קול הילדות פגש את עומק הלב, והמאזינים זכו להצצה נדירה לעולם הפנימי של ילדים, הורים, בית וחסד. זוהי שיחה עם ילדות צעירות, שדווקא מבוגרים יכולים ללמוד ממנה כל כך הרבה.
האורחות באולפן היו שלישיית האחיות רבקה, אסתי ובת שבע יוגל, בנות עשר מרעננה, בנותיו של הרב שבתאי יוגל. כבר בדקות הראשונות נוצר חיבור טבעי, חמים ולא מתאמץ בין ברזל לבנות, שדיברו בפתיחות נדירה על החיים בבית, על להיות שלישייה, על חברות, על לילות, על געגועים להורים ועל שמחת חנוכה.
"זה מעניין להיות שלישייה, אבל זה גם רגיל בשבילנו", אמרה אחת הבנות, והוסיפה בפשטות כובשת: "אנחנו תמיד ביחד, בבית זה טבעי". השלישייה סיפרה על החדר המשותף, על המיטות שמתחלפות אחת לשנייה, על השיחות הליליות לפני השינה, ועל הקושי להירדם כשאחת כבר נרדמת והשנייה עוד רוצה לדבר. "אנחנו תמיד מדברות בלילה, עד שמישהו נרדם", סיפרו, "ואז השנייה מתעצבנת כי היא לא מצליחה לישון בשקט".
עוד באתר:
ברזל לא מיהרה לקטוע, אלא אפשרה לבנות להוביל, להסתבך, להתווכח ביניהן ולחזור, כמו שיחה אמיתית בבית. מתוך הדינמיקה הילדותית עלו תובנות בוגרות מאוד על חברות, זהות והצורך בקשר. "יש לנו חברות, אבל אנחנו לא תמיד צריכות", אמרה אחת הבנות, "יש לנו אחת את השנייה".
בהמשך התוכנית עבר השיח לעולם הבית וההורים. הבנות דיברו בכנות על אבא רב שעסוק בשיעורים ועל אמא שעובדת, ועל הגעגוע הפשוט: "אנחנו רוצות את אבא ואמא יותר בבית". אחת מהן ניסחה זאת בפשטות כואבת ומדויקת: "זה מעצבן שאבא תמיד בשיעור, ואמא בעבודה, אבל אנחנו מבינות שזה חשוב. ועדיין, אנחנו רוצות אותם איתנו". ברזל עצרה את השידור לרגע אישי ושיתפה: "גם הילדים שלי אמרו לי פעם שהם מתגעגעים אליי, וזה משהו שצריך להקשיב לו. ילדים אומרים אמת, בלי פילטרים".
המעבר לחנוכה נעשה בטבעיות. הבנות דיברו על נרות, לביבות, מרק כתום וקרוטונים, אבל גם על הסיפור שמאחורי החג. הן תיארו את המאבק בין יוון ליהדות, בין חיצוניות לפנימיות, ואמרו בפשטות חכמה: "היוונים אהבו יופי וכוח, אבל היהודים חיו את התורה שלהם. הם לא רק למדו – הם חיו".
מתוך כך נפתח דיון עמוק על חינוך, ערכים וחיים פנימיים. "חוכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין", אמרה אחת הבנות, ואפרת חיברה זאת לתובנות על החיים המודרניים ועל הצורך לא לאבד את עומק הלב בתוך רעש הידע.
אחד הרגעים החזקים בתוכנית היה כאשר הבנות סיפרו על פעילות החסד של משפחתן – סעודות שבת קבועות לגרושים, בודדים, עולים חדשים ונזקקים. "אנשים שבאים לבד לשבת, פתאום יש להם משפחה", סיפרה אחת מהן, והוסיפה: "לפעמים הם לא אומרים תודה, וזה מעצבן, אבל אנחנו יודעות שזה חשוב". דווקא מהמקום הילדי והכן נחשפה מורכבות רגשית אמיתית של נתינה, תסכול, רצון בהכרה והבנה של חסד שאינו תלוי בתגובה.
ברגע אחר, אישי במיוחד, שאלה אחת הבנות את אפרת: "לא נמאס לך כל הזמן לדבר עם אנשים?". ברזל השיבה בכנות: "לפעמים כן, אבל ברוב הזמן אני אוהבת. כי כשמדברים מהלב – זה נוגע בעוד לב". כאן גם סיפרה על מקור שם התוכנית, "עומקא דליבא", שלדבריה נולד משיחותיה עם הרבנית קנייבסקי ע"ה: "היא לימדה אותי שדמעות לא מתחילות בעיניים, אלא בעומק הלב".
לקראת סיום, הבנות סיכמו את החוויה במילים פשוטות אך מדויקות: "זה היה כיף להוציא דברים החוצה", אמרה אחת, ואחותה הוסיפה: "כשמדברים – זה פחות כבד בלב".
האזינו לתוכנית המלאה: 'עומקא דליבא' בהגשת אפרת ברזל ב'קול חי':
