מצות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין –בית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך…. מה ראו חכמינו ז"ל לתקן מצות הדלקת הנר בדרך מיוחדת זו, שתהא מצוה אחת מתקיימת בשלשה אופנים: נר אחד לכל הבית, נר לכל אחד ואחד, ומהדרין מן המהדרין בהוספה בכל לילה.
דבר זה לא מצינו בשום מצוה דרבנן אחרת, שתיקנוה חכמים בדרך של מדרגות זו על גבי זו, עד כדי כך שעצם צורת הקיום משתנה והולכת בכל לילה ולילה
עוד למדנו בגמרא בענין מקום הדלקת נר חנוכה (שבת כ"ב ע"א): מצוה להניחה בטפח הסמוך לפתח… משמאל, כדי שתהא נר חנוכה משמאל ומזוזה מימין. וגם כאן הדברים צריכים עיון: מה עניין הסידור הזה, שהנכנס לבית יהיה מוקף במצוות – מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל?
עוד באתר:
מצות חנוכה איננה מצוה פרטית על היחיד בלבד, אלא מצוה שמגלה את מהות הבית…. לכן כתוב על המצוה: "נר איש וביתו" – לא נר של אדם לעצמו אלא נר שהוא מאיר את הבית מהי משמעות הדברים?
ובכלל, למה אשתו נפטרת בהדלקת הבעל…אם יש לה מצווה שהיא תעשה את המצווה.
שורש חיוב נשים בחנוכה מבואר בגמרא, משום שאף הן היו באותו הנס. ופירש רש"י: גם הן סבלו מהיוונים, היוונים רצו לפגוע בנשים, רצו לפגוע בקדושה ובטהרה שלהן, הגזירה של היוונים לקחת את הנשים לעצמן, זו פגיעה כדי לטמא את הבית.
ניסיון לטמא את הבית היהודי – הם רצו לפגוע בנישואין, בטהרה בקדושה בזכות, הם רצו לטמא את הנשים.
ועל דרך זו מצינו גם בטומאת השמנים שבמקדש: לא שפכום, אלא טימאום. לא חורבן גלוי, אלא השחתה פנימית… כמו בנשים כך בשמן, הם לא לקחו את הנשים לעצמם, אלא רק לטמא אותן ולהחזיר אותם לביתם.
גם בשמן, לא להשחית את השמן אלא לטמא אותו ואח"כ להחזיר אותו.
כך היתה דרכם של היוונים – לא לעקור את הקודש, אלא לטמא מבפנים, הם לא רוצים להרוג הם לא רוצים להשחית הם רוצים לטמא. הם רוצים לאבד את הקדושה שבעם ישראל.
מבואר באוצר המדרשים, שחנה בת מתתיהו כהן גדול, בשעה שעמדה להימסר למנהיג גוי, עוררה את האחים שלה לקנאת השם, למלחמה נגד היוונים.
ההתעוררות למסירות נפש ולמלחמת חנוכה יצאה דווקא מנקודת קדושת האשה וקדושת הבית.
חיוב הנשים בנר חנוכה איננו רק שותפות בנס ההצלה, אלא שותפות במהות המלחמה. הן לא רק ניצלו אלא הן אלה שהיו מובילות את הסיבה לקרב, למלחמה. הן הערך שעליו המאבק
עיקר מלחמת חנוכה לא היתה מלחמה על הגוף, אלא על טהרת הבית, על קדושת המשפחה, על פנימיות החיים.
המצווה היא נר איש וביתו – נר המאיר את הבית כיחידה אחת – שם מתגלית שייכות האשה לא כמצטרפת חיצונית, אלא כעיקר הבית עצמו.
אשתו נכללת בהדלקתו, זה לא פטור שלה אלא התכללות שלה עם הבית.
חנוכה מגלה יסוד עמוק, יש מצוות שבהן האשה מצטרפת לאיש, ויש מצוות שבהן האשה היא לב הבית, עד שאין כאן שתי הדלקות – אלא נר אחד שמאיר בית אחד בטהרה. זה עצמו תיקון גזירת יון – לא רק ניצחון על טומאה, אלא בניין מחודש של בית יהודי בקדושה.
הנשים לא מדליקות, ואין זה מפני מיעוט בחיובן, אלא אדרבה – מפני עומק שייכותן. הן לא יחידה פרטית בתוך הבית, אלא עצם בניינו של הבית.
ולכן נר חנוכה – שהוא נר איש וביתו הוא לא נר שמבטא ריבוי יחידים, אלא אור אחד המאיר בית אחד.
אור של טהרה שאינו מתפצל, אור של קדושה שאינו מתחלק, אלא כולל את הכל יחד.
הבית כולו, איש ואשה ובנים, עומד כאחד בטהרה ובנאמנות.
זהו עומק תיקון חנוכה: כנגד גזירת יון שביקשה לטמא את תחילת בניין הבית ולפורר אותו מבפנים – בא נר חנוכה ומגלה בית יהודי מאוחד, קדוש, שלם, שכל עניינו מסירות והתקשרות להקב"ה.
אז למדנו מדוע נר איש וביתו, ואז מגיעים אל המהדרין מן המהדרין, המוסיפים והולכים… ללמד שאין האור קבוע אלא מתגלה בהדרגה, יום אחר יום, מוסיף והולך באור.
מוסיף והולך באור זה לא רק דין טכני בהדלקת נרות. אלא זה סמל לכל הקדושה כל עניינה של קדושה הוא תנועה מתמדת של עלייה. אם היום האור נשאר כמו אתמול – זה עצמו חיסרון. בקדושה אין "לעמוד במקום", לכן סמלי הדבר שהמלחמה ביוון – לא בכיבוי החושך אלא בריבוי אור. ויון יודעים את זה, הם יודעים שאם הם יילחמו נגדנו הם יכולים לנצח אבל אם אנו נוסיף באור, אנו ננצח אותם לכן יון באים להחשיך עיניהם של ישראל.
החסרון של תרבות יון הוא לא היה רק כפירה, אלא קירור: חכמה בלי קדושה, אור בלי חום. חיים בלי התלהבות, או כן התלהבות אבל רק חומרית, אבל לא התלהבות מרוחניות. אי אפשר להתעסק עם החושך, אדם בדיכאון שינסה לנתח איך הוא מרגיש מה הוא מרגיש כמה הוא מרגיש הוא נעשה יותר ויותר מדוכא…הפתרון הוא לא לחשוב על הרע, אלא רק על הטוב האפשרי!
לא מתעסקים עם החושך – מוסיפים אור, והחושך ממילא נדחה. נר חנוכה אינו אור גדול שמדליקים פעם אחת, אלא אור קטן שמתרבה בהתמדה.
ההתמדה היא הכח, ההתמדה בהוספה היא הנצחון
גם אם אתמול היה אור קטן בלבד, ואפילו אם היום עוד יש הרבה חושך – אין זה תירוץ. להפך: דווקא אז מצוּוים להוסיף. לא מחכים לתנאים אידיאליים. זה מסר של תקווה פעילה, לא פסיבית.
או שישנה תנועה קדימה – או שיש שחיקה.
הנפש זקוקה לגדילה, להתחדשות, לעלייה.
לכן מוסיף והולך אינו הידור, אלא הגנה נפשית.
- גם הבית היהודי, או שהבית: מוסיף בהדרגה קדושה, גבולות, שיח נקי, משמעות או שהוא: מתמלא לאט־לאט בעייפות, התעסקות בחיצוניות, זלזול בערכים. ילדים ובני הבית לא מושפעים מדרשות אלא מכיוון מתמיד. שלום בית לא משתפר על ידי 'לא להרוס' אלא תמיד להוסיף עוד מידות טובות עוד רגישות עוד איכפתיות עוד פרגון עוד זמן עוד כבוד בין בני הזוג כך ישנה הרגשה ותחושה שהבית הזה חי. הוא עולה. הוא לא תקוע.
בקדושה יש מוסיף והולך, בטומאה יש פוחת והולך זה בדיוק ההפך מיוון:
יוון רצתה בית "מתורבת", "יפה", "מאוזן" אבל בלי תוספת קדושה.
אם הבית לא מוסיף אור – מישהו אחר יכניס אור זר מה שבסוף מחשיך את הבית…. ולכן נר חנוכה: בפתח הבית כל יום יותר אפילו כשבחוץ חושך
זה הצהרה: הבית הזה לא מגיב למציאות – הוא מכתיב לה.
נשים וילדים חיים מאווירה, הם קולטים האם הבית: הולך וגדל או
עומד במקום כאשר יש מוסיף והולך: האישה מרגישה בטחון
הילדים מרגישים יציבות הגבולות נתפסים כהגנה, לא ככפייה
אבל כשאין הוספה באווירה הטובה: אפילו בלי בעיות גדולות –
נכנס בלבול. לכן הבית צריך להיות: לא רק "שומר מצוות" אלא מתקדש.
חנוכה מלמדת שלא שומרים על קדושה – בונים אותה. לא נלחמים בחושך – מרבים אור. ולא מחכים שהבית יישאר טהור – מקדשים אותו עוד ועוד.
זה בעניין מוסיף והולך באור כל יום עוד אור
נר חנוכה אינו מונח בפנים הבית בלבד, אלא בפתח – במקום המעבר בין חוץ לפנים.
יון ביקשה להחדיר טומאה אל תוך הבית, לערבב את החוץ עם הפנים, את החכמה החיצונית עם קדושת החיים. וחנוכה באה להשיב את הגבול…. אור הבית עומד בפתח, ומכריז שהכניסה פנימה אינה חופשית, אלא יש מקום רק לקדושה. ולפיכך נר חנוכה משמאל ומזוזה מימין – שהנכנס יהיה מוקף במצוות, מוקף באור ובברית, ואין לו מקום לעמוד אלא בתוך תחום הקדושה….
מלכות יון שביקשה לפרוץ את גבולות הקדושה מבפנים.
חז"ל דרשו בגמרא ברכות ששמו של אדם מגלה את מהותו, וכמו שמצינו ברבי מאיר שהיה מדייק בשמות אנשים, וכששמע ששמו של בעל אכסניא מסויים הוא כידור – הבין שהוא אדם רע ולא אמין.
שנאמר כי דור תהפוכות המה, השם איננו תווית חיצונית, אלא גילוי פנימי.
ומתוך כך ראוי להתבונן בשמה של מלכות יון הרשעה, המורכב משלוש אותיות. אין זה שם מקרי, אלא שם המגלה מהותה – חכמה אנושית משולשת, סגורה בתוך עצמה, המעמידה את השכל כמדד עליון
אם נשים לב למילה יון בצורה של האותיות.
יון נקודה – אותו יוד נמשך יותר זו אות ואו אח"כ נמשך עוד יותר זו אות נון סופית.
ואמרו חז"ל בגמרא שבת המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו – יהא בעיניך כעובד עבודה זרה…. ומפרשת הגמרא: שכך אומנתו של יצר הרע – היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה – והולך ועובד…זה גילוי עומק דרכו של היצר הרע.
האות י' – קו קצר, קטן, כמעט נקודה.
האות ו' – קו בינוני, יורד מעט למטה.
האות ן' – קו ארוך, יורד עד למטה.
שלוש אותיות אלו אינן רק שם, אלא תנועה. תהליך. הדרגה. י' – פיתוי קטן, קל, כמעט לא מורגש. ו' – ירידה נוספת, כבר נראית, כבר מורגשת. ן' – נפילה עמוקה, ירידה גמורה, קו ארוך המשתלשל מטה.
זהו ממש מה שאמרו חז"ל: היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך. היצר אינו מתחיל בעבירה חמורה. הוא יודע שאין האדם שומע לו לכך. תחילתו בי' – זלזול דק, ויתור קטן, עבירה קלה שאדם דש בעקביו. משם הוא ממשיך ל־ו' – התרגלות, טשטוש הגבולות, ירידה נוספת. ולבסוף – ן' פשוטה, עבודה זרה ממש, ניתוק מוחלט מן הקדושה.
נמצא, ששם יון עצמו מגלה את מהותה: לא מלחמה גלויה על עבירות חמורות, אלא תהליך של החלקה, של ירידה הדרגתית…. יון לא אמרה: כפרו בתורה. היא אמרה: חכמתכם גם היא חכמה. תורתכם – תרבות. מצווה – ערך אנושי. הכול מתחיל בזלזול קטן, בסטייה קלה, בי' קטנה.
ומכאן נלמד יסוד גדול בעבודת ה': עיקר המלחמה עם היצר הרע איננה על העבירות החמורות, אלא על הקלות. אם האדם אינו נשמע לו בי' – לא יגיע לעולם ל־ן'. ואם הוא מזלזל בי' – סופו שייפול ל־ן'. וזהו שאמרה תורה: והיה עקב תשמעון – ופירש רש"י: אלו מצוות קלות שאדם דש בעקביו.
וכן שנינו במשנה (אבות פ"ד מ"ב): הוי רץ למצוה קלה כבחמורה ובורח מן העבירה, מפני שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה. אין זו אמרת מוסר בלבד, אלא תיאור מדויק של תנועת הנפש: קו קצר, קו בינוני, קו ארוך.
שם בדיוק פועל היצר הרע. הוא אינו מבקש את האדם מחר, אלא היום. אינו דורש ממנו חטא גדול, אלא ויתור קטן. ואם שם לא יתקדש האדם – לא יהיה מחר.
ועל כן חנוכה, שהיא תיקון מלכות יון, אינה מצוה של קפיצה, אלא של הוספה והליכה. נר אחד – ועוד אחד – ועוד אחד. תיקון הי', תיקון הו', תיקון ה־ן'. אור קטן המונח בשמאל, במקום החולשה, במקום הירידה – ומתקן אותה לאט, בנאמנות, בעקביות.
וזו עומק מלחמת החשמונאים: לא רק נגד עבודה זרה גמורה, אלא נגד תחילת הירידה. נגד הזלזול. נגד ה"מה בכך". ולכן זכו לאור שאינו פוסק, אור שמוסיף והולך, אור שמתקן את השורש.
נתן הנביא אמר שלושה תארים במשל שאמר לדוד המלך על היצר הרע
ויָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו.
הזכירו חז"ל שלושה תארים – הלך, אורח, איש. נתן הנביא השתמש בהם במשל שאמר לדוד המלך על כבשת הרש (שמואל ב י"ב):
ויבא הלך לאיש העשיר… ויחמול לקחת מצאנו ומבקרו לעשות לָאֹורֵחַ הבא לו, ויקח את כבשת האיש הרש ויעש לאיש הבא אליו.
ופירש רש"י שם:
הֵלֶךְ – עובר דרך עליו ואינו מתעכב.
אורח – מתאכסן עמו.
איש – בעל הבית.
ודברים הם תיאור מדויק של דרכו של היצר הרע. תחילתו כהלך – נוגע ונעלם, כבדרך אגב. אחר כך נעשה אורח – כבר שוהה, כבר משפיע. ולבסוף נעשה איש – בעל הבית, השולט על כל המהלך.
דרכו של היצר הרע כך היא: בתחילה הוא רק הלך. נכנס ללב האדם כעובר דרך, כמעט בלי משקל. הוא אומר: עבירה קטנה זו אינה נחשבת, אין כאן איסור גמור, אומר היצר לאדם – אין הקב"ה מדקדק על כך. זהו ה"היום אומר לו עשה כך" – זלזול קל, קו קצר, י' קטנה….
אם האדם שומע לו, חוזר היצר ונעשה אורח. הוא כבר שוהה בלב האדם, כבר בונה לעצמו מקום. עתה הוא אומר: והרי כבר התחלת, אין זה כל כך חמור, אתה בכל אופן לא צדיק גדול, אתה לא אדם גדול…אל תחמיר, ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, אתה לא אדם חזק כ"כ… זו כבר נפילה גדולה יותר, קו ארוך יותר, ו' היורדת מטה.
ואם גם כאן אין האדם עוצר, אזי היצר נעשה איש. לא עוד אורח, אלא בעל הבית. הוא קובע סדרי חיים, משנה ערכים, מטשטש גבולות. אז אומר לו: עשה כך לגמרי, עבוד עבודה זרה, נתק את עצמך מן הקדושה. זו היא ן' פשוטה, קו ארוך היורד מתחת לשורה – ירידה גמורה, שגעון רוחני, עד שנעלם הסולם מעיניו ואינו רואה עוד דרך חזרה…אות נון ארוכה מה שמסמל את נון שערי טומאה.
שם יון – יו"ן – אינו מקרי כלל. שלוש אותיותיו הן שלושה קווים: קצר, בינוני, ארוך. שלוש מדרגות. שלוש פעולות. זהו עצם מהותה של קליפת יון: להשכיח את התורה לא בכפירה גלויה, אלא בהליכה הדרגתית, בהפחתה, בזלזול, עד שנעשה החושך שלטון גמור.
לכן תיקון חנוכה אינו בקפיצה אחת, אלא בהוספה והליכה. נר אחד, ועוד נר, ועוד נר. תיקון ההלך, תיקון האורח, ותיקון האיש. אור קטן המונח במקום החולשה – בשמאל – ומאיר את תחילת הירידה, כדי שלא תימשך ותיהפך לתהום.
היצר הרע מכיר איך לפגוע באדם, ואומר דוד המלך מאויבי תחכמני כלומר יש ללמוד מהיצר הרע…
לא להניח ליצר להיות בעל הבית. לעצור אותו בעודו הלך. לזה ניתנה חנוכה – אור של שמירה על הקלות, על ההתחלות…לשים לב לתהליכים.
אומר הנועם אלימלך (פרשת משפטים) על הפסוק ולא תעלות במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערוותך עליו
"כשתרצה לעלות על מזבח לא תלך מיד בהתחלתך במעלות ומדרגות צדיקים גמורים רק מתחילה תרגיל את עצמך בהדרגה ממדרגה למדרגה בהכנעה גדולה אשר לא תגלה ערותך ואם לא תפעל לפי המהלך והדרך הזו… סופך שיתגלה קלונך וערוותך וכך כתוב בליקוטים חדשים ב"אוהב ישראל" שראוי לכל המשתוקק לעלות במעלות הסולם בעבודת ה'
האדם הרוצה לעלות אל ה' ממדרגה למדרגה בכל מדרגה צריך הוא שיקדימו קריאה מן השמים וליתן לו אותו המדרגה כי העבדות האמיתית…
כלומר פעמים האדם נכנס למערכת מחייבת שהיא הדרגה שלו וזה מתסכל אותו זה שובר אותו אין סבלנות לתהליכים.. הוא רוצה כבר דרגה הוא רוצה תואר הוא רוצה שם הוא רוצה שיהיה קל בעבודת השם, הוא רוצה לזרז תהליכים, זו הבעיה, אין לו סבלנות לתהליכים לקצב בריא…ועוד כתוב שם
והנה בעינינו ראינו רבים מן החסידים שנעשו משוגעים ח"ו או בעלי מרה שחורה. ומאין נמצא הדבר הזה אם מן התורה חס ושלום אדרבה התורה עוד משמחת את הלב שהרי אסור ללמוד תורה ביום תשעה באב. פיקודי ה' ישרים משמחי לב (תהלים יט)
אלא ההסבר הוא כי האנשים ההם רוצים לעלות אל ה' והסולם נעלם מעיניהם כי אינם עובדים את השי"ת בהדרגה והם חולמים על מדרגות לא מתאימות ואז הם סובלים מתייאשים ומאוכזבים למה הם לא הגיעו למקום שהם בכלל לא ברמה שהם חולמים להיות שם. זה הרעיון של 'לא תעלה במעלות על מזבחי'.
בספר פרי העץ מביא ששמע ממורו ורבו -חתם לפרש מה שאמרו חז"ל פסיעה גסה נוטלת ממאור עיניו של אדם. יש לאדם את מאור העיניים זווית ראיה בריאה נכונה ויעילה הוא מנסה לרוץ מהר מידי…
הוא מאבד את זווית הראייה הנכונה על החיים הוא נעשה מתוסכל
כאשר הוא פוסע פסיעה גסה…הוא הולך יותר מדי מהר, הוא מאבד את כל הטוב שיכל להיות כי הוא נעשה מלא בבלבולים וקונפליקטים
מבאר הרמ"א בפירושו מחיר יין על מגילת אסתר, על דברי אוהביו של המן שאמרו לו: "יעשו עץ גבוה חמישים אמה", שאין זו עצה חיצונית בלבד, אלא עומק גדול בעבודת הנפש. עצה זו – כך מפרש הרמ"א – היא עצת היצר הרע עצמו. כאשר היצר הרע רואה שאינו מצליח לפתות את האדם לדבר עבירה גלוי, ואינו יכול להכשילו בירידה, הוא מחליף טקטיקה: הוא מפתה אותו דווקא לעלייה חדה, קיצונית ופתאומית – "עץ גבוה חמישים אמה". הוא דוחף את האדם לקפיצה רוחנית שאינה לפי כוחו, למדרגה עליונה שאינו יכול לעמוד בה, ומתוך כך האדם נופל נפילה גדולה, "מרום המעלות עד שאול תחתית". נפילה זו קשה לאין ערוך מנפילה רגילה, שכן היא באה לאחר תחושת גובה, קדושה והתרוממות.
ומכאן מתבאר עומק גדול בתקנת חכמים במצות הדלקת נר חנוכה. חז"ל תיקנו שלוש מדרגות בקיום המצוה: מדרגה ראשונה – נר איש וביתו, קיום בסיסי, יציב ופשוט. מדרגה שנייה – מהדרין, שכל אחד מבני הבית מדליק. מדרגה שלישית – מהדרין מן המהדרין, שמוסיפים והולכים בכל לילה.
אין כאן רק הידור טכני, אלא הוראה עמוקה בעבודת ה'. הדרך האמיתית אינה קפיצה פתאומית לגבהים שאינם מותאמים לאדם, אלא עלייה הדרגתית, יציבה, מן המעט אל המרובה. מוסיף והולך – לא קופץ. עולה – אך מתוך עמידה. כל לילה נר נוסף, כל שלב בנוי על קודמו.
וזהו היפוכה של עצת המן, ועצת היצר הרע: לא עץ אחד גבוה ומסוכן, אלא בניין של אור, נדבך על נדבך. כך נבנית עבודת ה' אמיתית, שאינה מביאה לנפילה, אלא לאור הולך ומתרבה, מתוך אמת, עמידה ויישוב הדעת.
