הלוח העברי מפגיש אותנו השבוע עם רצף תאריכים שאינו מקרי. רק ביום שישי האחרון, כ' בטבת, ציין העולם היהודי את יום פטירתו של "הנשר הגדול" – הרמב"ם, והיום, ימים ספורים לאחר מכן (כ"ד בטבת), חל יום ההילולא של רבי שניאור זלמן מליאדי, ה"אדמו"ר הזקן", בעל ה"תניא" וה"שולחן ערוך".
מעבר לסמיכות בלוח השנה, הרבי מליובאוויטש – מי שיזם את תקנת הלימוד היומי ברמב"ם – הקדיש מספר שיחות לניתוח הקשר המהותי בין הדמויות הללו. כמובן, במסגרת קצרה זו לא נוכל להקיף את מלוא העומק והרוחב של דברי הרבי בנושא, אך בחרנו להאיר בזרקור מספר נקודות דמיון מפתיעות, שעיצבו את ארון הספרים היהודי ואת ההיסטוריה של עמנו.
גאונות כפולה: השילוב הנדיר בין הלכה לפנימיות
הדמיון הראשון והבולט ביותר הוא השילוב הנדיר ששני האישים הללו גילמו בתורתם: חיבור יצירות מופת הן על הצד ההלכתי שבתורה, והן על פנימיות התורה (הרבי מרחיב כיצד רמוז הדבר בשמותיהם):
- הרמב"ם: מצד אחד כתב את ה"יד החזקה" (משנה תורה) – חיבור הלכתי שמקיף את כל התורה כולה להלכה ולמעשה; ומצד שני כתב את "מורה הנבוכים", ספר בסיסי בענייני עבודת ה' שמיוסד על פנימיות התורה.
- בעל התניא: באופן מקביל, חיבר את "שולחן ערוך הרב", חיבורו ההלכתי המקיף; ובמקביל כתב את "ספר התניא", ספר היסוד של חסידות חב"ד, המבאר את דרך עבודת ה' על פי פנימיות התורה.
חותם המלך בפתח הספר
עוד באתר:
קו דמיון מרתק נוסף חבוי במילים הראשונות ממש שבהן בחרו שני הענקים לפתוח את יצירות המופת שלהם. שניהם הקפידו להטביע את שם הוי' מיד בכניסה לטרקלין:
- הרמב"ם פותח את ספרו 'משנה תורה' במילים הנשגבות: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון". ארבעת המילים הראשונות יוצרות בראשי התיבות שלהן את שם הוי'.
- בעל התניא פותח אף הוא את ספרו 'שולחן ערוך' ברמז דומה, בציטוט מהמשנה: "יהודה בן תימא אומר". מדוע דווקא בציטוט הזה? חז"ל מסבירים בגמרא שהשם "יהודה" מכיל בתוכו את כל אותיות שם הוי', ועל כן הוא "זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה".
מנהיגות מתוך המשבר
נקודה מצמררת נוספת שמובאת בשיחות, נוגעת לנסיבות בהן נכתבו הספרים.
גם הרמב"ם וגם בעל התניא חיו בתקופות של משבר, רדיפות וצרות לעם ישראל, ושניהם ראו בכתיבת הספרים מענה הישרדותי-רוחני למצב.
בהקדמה ל'משנה תורה' כותב הרמב"ם: "ותכפו הצרות יתירות ודחקה השעה… ומפני זה נערתי חוצני וראיתי לחבר דברים… בלשון ברורה".
ממש באותן מילים משתמשים בניו של בעל התניא בהקדמה ל'שולחן ערוך' שלו: "ומפני שצרכי ישראל מרובים ובפרט בצוק העיתים הללו, ועל כן דעתם קצרה … אשר על כן הסכימו מן שמיא למצוא איש אשר רוח אלוקים בו להבין ולהורות הלכה ברורה".
המסר הוא חד: דווקא בזמן של "חושך" וצרות, התגובה היהודית היא להוסיף אור של תורה.
הקשר החי: בעוד פחות מחודש מתחילים מחדש
ואם אנחנו כבר עוסקים בקשר העמוק והמפתיע שבין הרמב"ם למייסד חסידות חב"ד, אי אפשר שלא להתייחס לנקודה שבה הקשר הזה הופך למציאות חיה – ממש בימים אלה.
האדמו"ר האחרון של חסידות חב"ד, הרבי מליובאוויטש זצ"ל, ייסד בשנת תשד"מ (1984) את תקנת "הרמב"ם היומי". התקנה הזו מחברת את יצירת המופת של "הנשר הגדול", עם הלהט והמסירות של תנועת חב"ד להפצת התורה לכל יהודי באשר הוא. תקנה זו נולדה אמנם בבית מדרשה של חב"ד, אך עד מהרה הפכה לתופעה כלל-ישראלית שחצתה מגזרים ועדות, כשהיא מאחדת ספרדים ואשכנזים, ליטאים וחסידים, חרדים, דתיים ואף מסורתיים – סביב ספר היד החזקה.
התזמון השנה הוא מדויק: בעוד פחות מחודש, בט"ו בשבט, החיבור הזה מגיע לשיאו. רבבות לומדים מהארץ ומהעולם יסיימו את מחזור הלימוד ה-44 של "היד החזקה", ומיד למחרת יתחילו את המחזור ה-45.
הלימוד במחזור החדש מתחיל מההתחלה – מההקדמות ו"הלכות יסודי התורה". זו הזדמנות נדירה לכל מי שרצה אי-פעם להקיף את התורה כולה, להתחיל "ברגל ימין" יחד עם כל עם ישראל. ימי ההילולא של הרמב"ם ובעל התניא הם קריאת השכמה עבורנו: זה הזמן להתכונן, להצטרף למהפכה המאחדת את עם ישראל, ולהקיף את התורה כולה!
