כנגד ארבע לשונות הגאולה – והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי – תיקנו חכמים לשתות בליל פסח ארבע כוסות יין. בירושלמי מובאת דעה נוספת: ארבע הכוסות כנגד ארבע הכוסות שנזכרו בחלום שר המשקים, כאשר הוא מספר ליוסף על כוס פרעה שבידו ועל חזרתו למעמדו כשר המשקים. דעה אחרת קובעת שארבע הכוסות הן כנגד ארבע מלכויות, ויש אומרים כנגד ארבע כוסות של פורענות שעתיד הקב"ה להשקות את אומות העולם, ולעומתן ארבע כוסות של נחמה שעתיד להשקות את ישראל. בספר תורת חיים מבואר שיסוד ארבע הכוסות הוא בארבע הפעמים שבהן נזכרת הכוס בחלום שר המשקים, שיוסף פתר לו שיחזור למעמדו ויהיה שוב שר אצל פרעה.
בפרשת בא נאמר שמושב בני ישראל במצרים היה ארבע מאות ושלושים שנה, אך בפועל שהו במצרים מאתיים ועשר שנים בלבד. יתר על כן, עיקר השעבוד הקשה נמשך שמונים ושש שנים, מאז לידת מרים, ולכן נקראה כך מלשון “וימררו את חייהם בעבודה קשה”. שמונים ושש כפול חמש עולה ארבע מאות ושלושים, ומתברר שבני ישראל היו במצרים רק חמישית מן הזמן שנגזר. נשארו עוד ארבע פעמים שמונים ושש שנים שלא נתקיימו, ולכן רדף שר מצרים אחריהם, כי לשיטתו יצאו לפני הזמן שנקבע להם.
מכאן מובן מדוע המרגלים אמרו “עמלק יושב בארץ הנגב” ו”נתנה ראש ונשובה מצרימה”. אין זו טיפשות לחזור לשעבוד, אלא תפיסה עמוקה שאין לדלג על תהליך שנגזר. בעיניהם, אם הקב"ה הוציא את ישראל לפני הזמן, סימן ששרי האומות עדיין בעלי כוח, ולכן האיום על ישראל נמשך. כך גם בני אפרים שיצאו שלושים שנה לפני הזמן ונהרגו, שימשו בעיניהם ראיה לכך שיציאה מוקדמת מסוכנת. לכן קמו תלונות, והופיעו דמויות כדתן ואבירם, שטענו שאין לדחוק את הקץ.
עוד באתר:
אך האמת היא שהקב"ה יכול לדלג על תהליכים, “מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות”. ארבע הכוסות בליל הסדר מבטאות ויתור אלוקי על ארבע פעמים שמונים ושש שנות שעבוד. הקב"ה קיצר את הזמן כדי שישראל לא ישקעו במ"ט שערי טומאה, שאז לא היו נגאלים כלל. קיצור זה אינו רק בדיעבד אלא יכול להפוך לכתחילה, בדומה לחלום שר המשקים שבו ארבע הכוסות הקדימו את יציאתו של יוסף מבית האסורים למלוכה, וכך גם ישראל יוצאים מוקדם ועולים למדרגת “ממלכת כהנים וגוי קדוש”.
המדרש מדייק ש”הגפן” בחלום שר המשקים רומזת לישראל, ו”שלשה שריגים” הם משה, אהרן ומרים, והפריחה היא גאולתם המהירה. ארבע הכוסות שבחלום מרמזות לארבע כוסות הגאולה. תורת חיים מוסיף ומבאר את מדיניות יוסף במצרים: הוא קנה את אדמות המצרים לפרעה והעביר את האוכלוסייה ממקום למקום, כדי שלא ייחשבו גולים ושלא תהיה תחושת בעלות על הקרקע. הוא קבע חוק קבוע של חמישית לפרעה וארבע חמישיות לעם, לא רק בשנות הרעב אלא לדורות.
חלוקה זו מבטאת עומק רוחני: המצרים נותנים חמישית אחת בלבד, וארבע החמישיות נשארות בידם, כשם שישראל נדרשו עקרונית לארבע פעמים שמונים ושש שנות שעבוד אך בפועל נתנו “חמישית” אחת בלבד. לכן בקריעת ים סוף נאמר “וירא הים וינוס” – מה ראה? את ארונו של יוסף, שקבע עיקרון זה של חמישית, ובכך לימד שאפשר לצאת לפני הזמן.
מצרים הייתה “כור הברזל”, הכנה למתן תורה ותיקון חטא עץ הדעת. חז"ל אומרים שעץ הדעת היה גפן, ולכן היין עלול להביא יללה. אילו לא חטאו ישראל בעגל, ייתכן שלא היו נצרכים לא לארבע כוסות ולא לארבע גלויות. משחטאו, נדרשו לעבור ארבע גלויות – בבל, מדי, יון ואדום – כנגד ארבע הכוסות.
כך מתפרש גם הדו־שיח בין משה לקב"ה בסנה: “אהיה אשר אהיה” – מי שהיה עמכם בגלות זו יהיה עמכם בגלויות אחרות. הכול תלוי בבחירת ישראל, אם לנצל את הגלות לתיקון או להאריך אותה. נפש בגימטריא ארבע מאות ושלושים, ועל ישראל לתקן את נפש אדם הראשון. אם יתקנו – “כוס ישועות אשא”, ואם לא – “צרה ויגון אמצא”. גם בכריעה תחת סבל וגם בזקיפה בעת ישועה, הכול צריך להיות מיוחס להקב"ה.
התלאות שלאחר מצרים אינן בהכרח רבות יותר בעוצמתן, אלא פרוסות על פני זמן ארוך יותר, כתמצית השעבוד של שמונים ושש השנים. מכאן הבחירה הנתונה לישראל: להשתעבד למלכויות, או להשתעבד לעבודת ה'. מי שמקבל עול תורה מעבירים ממנו עול מלכות. זהו המתח המתמיד בין חומר לרוח.
חז"ל אמרו שלעתיד לבוא ילמדו תורה אפילו בבתי תיאטרון וקרקסאות. אין זו ירידה, אלא לימוד כיצד להפוך התלהבות גשמית להתלהבות של קדושה. כפי שאומות העולם מתמסרות לחוויות ולרגש, כך על ישראל ללמוד להתמסר בלימוד התורה ובעבודת ה'. לא המקום קובע, אלא היכולת לנתב את הכוחות.
הקב"ה חיבר נשמה אלוקית לגוף גשמי. ככל שהאדם שקוע יותר בחומר, כך קשה הפרדת הנשמה מן הגוף, וככל שהוא חי ברוחניות, כך הפרידה קלה. בסנה נאמר למשה “של נעליך מעל רגליך” – הגוף הוא כנעל לנשמה, ואין לתת לו להשתלט עליה. מראה הסנה הבוער ואיננו אוכל מלמד שהאש – הנשמה – פועלת בתוך הגוף אך אינה נשרפת בו. השכל והרגש נמצאים בגוף, אך עיסוקם צריך להיות ברוחניות.
זהו יסוד ארבע הכוסות: קיצור השעבוד החומרי והמרתו בשעבוד של תורה ומצוות. גם כאשר ישראל היו במ"ט שערי טומאה, נשארה נקודה פנימית, “אני ישנה וליבי ער”. הסנה בוער – הגוף קיים – אך איננו אוכל, כי הנשמה שומרת על איזון בריא בין החומר והרוח.
