אלף דולר במעטפה: כשנהג המונית חטף נוסע

 "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה':… לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְקֹוָק וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם".

שאלות

א) קשה, מדוע כאן נאמר למשה בלשון שונה מיתר המקומות, דהיינו: "וידבר אלוקים" ולא ה' ככל יתר המקומות? ב) ועוד, מה דיבר עם משה לא נתפרש אלא "ויאמר אליו אני ה' ודבר זה כבר נאמר בפ' הקודמת?

טבע האדם להסתכל על 'חצי כוס הריקה':

נפתח בסיפור קטן: פעם מורה אחד הפתיע את תלמידיו, ובתחילת הבוקר החליט לערוך להם מבחן. הביא דפים מוכנים, ואמר לכולם, שהמבחן הוא, לכתוב מה הם רואים בדף. הדף שהכין המורה היה ריק, ורק נקודה שחורה באמצע. התחילו כולם לכתוב מה שעולה על דמיונם, מה מסתתר במבחן הזה. לאחר שענו כולם, התחיל המורה להקריא את התשובות וסיכם, שאף אחד לא הצליח, כיון שכל התשובות היו רק סביב הנקודה השחורה ואף אחד לא התמקד בכל הדף הלבן. הסביר להם המורה: שימו לב איך כולכם מסתכלים רק על השחור שזו נקודה אחת קטנה, ואף אחד לא מסתכל שכל הדף מסביב לבן. כך בני אדם, מתמקדים ב'נקודה השחורה' שמעיבה עליהם, ולא מסתכלים על כללות החיים שהם 'לבנים'. לזאת כאשר נתבונן ברוח המנשבת בעולם, אחד הדברים ההורסים ביותר את אושר החיים בבית היהודי, הוא מפני שתמיד האדם מתמקד במה שחסר לו ועל כך הוא חושב כל היום, כיצד ואיך להשלים את החסר: אחד בפרנסה והעסקים ואחד בילדים, אחד עם חינוך הילדים ואחד עם הבריאות, אחד עם הכבוד והמעמד וכדומה, כל אחד עסוק ומוטרד יומם ולילה בחסרונו, עדי שאין לו טעם בחיים ומאבד את אושר חיי הנישואין ושל הבית היהודי, בהיות והדבר גורם לו לדאגה ועצבות וחוסר סבלנות. וזה בא לידי ביטוי, הן בעבודת השם שלו שנפגעת מחוסר מוטיבציה, והן בביתו בינו לרעייתו וליוצאי חלציו וכדומה. אולם תורתנו הקדושה מלמדת אותנו, שזו טעות אנושית משתי סיבות: אחת, בהיות ולעולם האדם צריך לשמוח וליהנות ממה שיש לו ולהתבונן במכלול החיים והטוב שמושפע עליו, ולא לאבד את הכל בגלל מה שאין לו מאחר והוא סובל מהכל, ובשפת חז"ל: "יורש שני גיהנם", בעוה"ז ובעוה"ב. שנית, בכל דבר צריך גם לצפות ולייחל לטוב המסתתר מאחרי הכל, כי לעולם לא תצא הרעות מאת השם.

למה חטפו את הנסיעה לנהג מונית שהתחיל להתחזק:

ובכדי לבאר עניין הפרשה, נספר מעשה שהיה עם נהג מונית שהתחיל להתחזק ולחזור בתשובה. והנה פעם אחד לקח נוסע לבית חולים הדסה עין כרם. לאחר שהגיע, כמובן הנוסע שילם וירד. חשב הנהג לעצמו, האם לחזור לעיר או להמתין מעט, אולי יצליח למצא נוסע אחר לעירו כך שלא יחזור ריק. ואכן הוא החליט להתעכב, והמתין שמא ימצא נוסע. והנה עוברים חמש דקות, עשר דקות ורבע שעה, ועדיין לא הזדמן נוסע והוא מתעכב, באמרו אולי הרגע יגיע נוסע. וכך נמשכה המתנתו שלושת רבעי שעה. והנה הגיעה מונית עם נוסע לבית החולים, הוריד את הנוסע, ובדיוק יצא אדם מהבית חולים שרצה מונית לנסוע לעירו וראה אותה מונית שהגיעה כעת, ועלה אליה מיד ונסעו. אותו נהג כעס מאוד: איך הוא 'חוטף' נוסע? הרי הוא ממתין שלושת רבעי שעה. חשב הוא לרדוף אחריו ולחסום אותו, אך בהיות וכאמור הוא התחיל לחזור בתשובה, היה הולך לשמוע שיעורי תורה, ונזכר בדברי הרב שאמר בשיעור, שאין אדם נוגע במה שמגיע לחברו, וחבל שילך להילחם על הנוסע. והנה בעודו מהרהר עם עצמו, יצא איזה דיפלומט מהבית חולים, וניגש למונית ושאלו שהוא צריך נסיעה לצפון הלוך וחזור עם המתנה שעתיים במקום – האם הוא מסכים? הנהג שמח כמובן והסכים. הנהג נשאל כמה תעלה הנסיעה, חשב הנהג לעצמו, כי במעמדו של הנוסע, הוא יוכל לדרוש סכום גבוה ואמר לו אלף. הדיפלומט הסכים ועלה למונית. הנהג עשה את הנסיעה, נח שם שעתיים, והחזירו. הנוסע הוציא לו מעטפה ושילם. ירד הנוסע, ופתח הנהג את המעטפה ורואה בתוכה אלף דולר… כי הדיפלומט הבין אלף דולר והוא התכווין על אלף שקל. חשב לעצמו הנהג, אם היה נלחם עם אותו נהג על הנוסע והיה לוקח ממנו הנוסע היה עושה נסיעה של חמישים, שמונים שקלים בסה"כ, והנה בגלל האמונה שחיזק עצמו, ראה תיכף ומיד שזה היה לטובתו והרוויח אלף דולר. בדומה לכך הקב"ה תובע את משה כדלקמן.

ביאור תביעת הקב"ה שהכל לטובה

ונראה כדי להבין את המסר בארבעה מילים שהשם אמר למשה: "ויאמר אליו אני ה'", נקדים את הפסוקים מסוף הפרשה הקודמת: "וַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ: וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ". (ה, כ-כג ו, א)

משה רבנו 'התלונן' קשות על הקב"ה ואמר לו: "למה הרעותה לעם הזה… ומאז באתי בשמך הרע לעם ולמה שלחתני", ועל כך משיבו השם ו'מסכם' את טענתו של משה בארבעה מלים: "וידבר אלוקים אל משה", ואמרו חז"ל כל מקום שנאמר 'דיבור' – הוא לשון קשה. וגם אלוקים הוא מסמל הנהגה של מידת הדין. בארבע מילים אלו תמצת הקב"ה את טענת משה כלפיו, שהוא הרע לעם בשליחותו, והתשובה לכך בארבע מלים: ויאמר אליו אני ה', אמירה בכל מקום לשון רכה ואף שם הו-י-ה הוא מסמל מידת הרחמים, כוונתו בזה שאמר למשה, גם מה שאתה רואה מידת הדין – היא נובעת מרחמים, כי כל דעביד רחמנא לטב עביד, שעל ידי זה קיצר את זמן הגלות כדלקמן. ביאורם של דברים: אומר הקב"ה למשה, שיש שני דרכים לאדם לנהל את חייו: הדרך הראשונה, היא לחיות תמיד בעין ביקורתית ולראות רק את הרע והחסר, ולהיות ממורמר ולחפש את החסרונות, ותמיד מסתכל על מה שחסר, ועל ידי זה יהיה תמיד בעצבות ולא יוכל להיות בשמחה כי כל חשיבתו רק על השלילה. אולם הדרך השניה, שירגיל האדם את עצמו לחשיבה חיובית ודבר זה תלוי בשני חלקים: החלק הראשון, להאמין ולדעת שבכל רע מסתתר אחריו הטוב שהשם רוצה לעשות שכל מה שעושה השם הוא לטובה, ואולי עוד יותר שזה עצמו הטובה. והחלק השני, שתמיד יתבונן בטוב שיש לו וישמח במה שהצליח להשיג, וכאשר ירגיל עצמו לחשוב טוב, על כל דבר ובכל מצב יהיה בשמחה תמיד ויתעודד להמשיך ולעבוד את השם ביתר שאת ועוז, וזה בא לידי ביטוי ביחס לעצמו וכן ביחס לאשתו וביחס לחינוך ילדיו או תלמידיו. וכן בעבודתו גם כלפי עובדיו, כיון שכל מה שעושה השם – הוא לטובה כאשר נבאר.

כיצד נגאלו אחרי רד"ו כאשר הגזירה ארבע מאות שנה

ונתחיל בחלק הראשון: אמר הקב"ה למשה שגם אותו דין הוא טובת האדם וממנו תצמח הגאולה, כעין אשר היה עם בנ"י, היות והגזירה היתה ארבע מאות שנה, וכתוב (שמות יב, מ-מא): "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְקֹוָק מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". ומאידך, מבואר החשבון בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב שמות פרשת בא פרק יב סימן מ) וכן מבואר בתרגום יונתן (שמות בא יב, מ), שבפועל היו במצרים רק רד"ו שנים, אולם ההסבר לכך הוא, שהקב"ה קיצר הזמן על ידי קושי השעבוד בכדי לזרז את יציאתן, והיינו שעבדו בתקופה קצרה מה שהיה צריך לעבוד במשך ארבע מאות שנה. נמצא שאותן צרות הן סיבת זירוז הגאולה כך שאין מקום לתלונות שמשה כביכול 'מתלונן', ולפי זה נמצא, שהקב"ה השיב לו תשובה בזה שאמר לו, שגם מידת אלוקים – גם הוא ה' ית' ונעשה הכל מתוך הרחמים, וזהו שאמר הקב"ה למשה, הרי לאבות לא נגליתי בשם הויה שהיא מידת הרחמים אלא הכל במידת הדין ובכל זאת האמינו.

 הרמז שנאמר: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם 'מִתַּחַת' סִבְלֹת"

ורמז על כך שמעתי מפי הראשל"צ רבה של ירושלים הגאון רבי שלמה עמאר שליט"א מהפסוק: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם, וכו' וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם": ויש לדקדק בלשון הפסוק, שלכאורה תיבת "מתחת" מיותרת? אולם כוונת התורה להדגיש, ש'מתחת' אותו סבל – מסתתרת הגאולה, כי היא הסיבה לקיצור הגזרה של הגלות, ולכן כותבת התורה "מתחת" לרמז כי האדם יראה מה שגלוי לעיניים ואינו רואה את הנסתר, שמתחת לסבל הוא זירוז הגאולה.

יסוד רבי עקיבא כל דעביד רחמנא לטב:

ויסוד זה שצריך האדם לחשוב ולדבר חיובי, וכמשפט השגור בפי בני אדם: 'תחשוב טוב יהיה טוב', נלמד במסכת ברכות (ס ע"ב): אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר וכן תנא משמיה דרבי עקיבא לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד. ע"כ. ומספרת הגמרא את המעשה של רבי עקיבא הוא אולי הוא הדוגמה המפורסמת ביותר לחשיבה חיובית במקורות. חז"ל מספרים עליו שהיה בדרך לעיר מסוימת, ובידו היו חמור, תרנגול ונר. הוא הגיע לעיר וחיפש מקום לינה, אך העיר היית סגורה ומסוגרת כבר. במקום לכעוס או להתמרמר, הוא אמר "כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא – לטובה הוא עושה", והלך לישון ביער הסמוך. במהלך הלילה קרו שלושה דברים: באה רוח וכיבתה את הנר, שבזמננו זה התאורה שעמדה לרשותו, כמו פנס. בא חתול ואכל את התרנגול, שזה היה ה'שעון המעורר' אולי בזמננו נשבר לו מכשיר הפלאפון… בא אריה וטרף את החמור, בזמננו זה הרכב שנגנב. בכל פעם שקרה משהו, רבי עקיבא חזר על המשפט: "כל מה שעושה ה' – לטובה". בבוקר התברר שבמהלך הלילה עברו גדודי צבא בעיר הסמוכה ושבו את כל תושביה. אם הנר היה דולק, אם התרנגול היה מקרקר או אם החמור היה נוער – החיילים היו מוצאים את רבי עקיבא ביער ושובים גם אותו. את הלקח אמר לתלמידיו: אמרתי לכם שכל מה שעושה השם לטוב. לפעמים מה שנראה כמו רצף של כישלונות, הוא למעשה המנגנון שמגן עלינו מפני אסון גדול יותר.

רבי עקיבא מלמדנו, עד כמה חובת האדם לחשוב חיובי למרות שקראו לו שלושה תקלות, שבעצם מונעים ממנו את היכולת להוציא מהכח לפועל את תוכניתו שהרי הרכב נגנב [החמור מת], השעון מעורר נשבר, [התרנגול מת], כל התאורה שברשותו אינה פועלת [הנר כבה], מה עושה אדם כאשר קוראת לו שרשרת של תקלות כאלה? הוא הופך להיות מתוסכל ומתייאש שהוא חסר מזל ונכנס ליאוש, בא רבי עקיבא ללמדנו במקום להתרכז בתקלות ולהיות שקוע בלמה זה קרה לי ולהיכנס לעצבות, ההיפך! הוא מתעשת ותופס עצמו, ומהרהר במחשבה חיובית להאמין שהכל לטובה ולהתבונן מה עושה מהמקום שהוא נמצא ואיך להתקדם, ולכן, צריך האדם להיות מתון ולחכות לראות את ההמשך, בפרט שעדיין אין לו תמונה מושלמת על מצבו, ולבסוף מתברר, שדווקא התקלות הצילו את חייו שעולה בעדיפות עשרת מונים מהנר החמור והתרנגול.

ולכן, כשמשהו רע קורה ומשבש את התכנית, כגון שהרכב התקלקל, המחשב נתקע, הפגישה חשובה בוטלה, נתקעתם בתור ארוך או בפקק, באופן רגיל – הגוף מגיב בלחץ מיידי. אמרו לעצמכם: אני עוד לא יודע אם זה באמת רע כמו אצל רבי עקיבא, רק בבוקר התברר שהאסון היה הצלה. כך כל אדם שמחליט שהיה 'יום גרוע', תמתין ותחליף את ה'שאלה', במקום לומר "למה זה קרה לי", תתבוננו "בשביל מה זה קרה לי". מצאו את השימוש החיובי בסיטואציה שנכפתה עליכם, אולי להציל אותך מאסון, אולי הפגישה בזמן אחר תהיה יותר מוצלחת וכדומה.

ביאור הבא"ח שהמציאות משתנה באמירה ובמחשבה חיובית:

זאת ועוד, מדברי רבי עקיבא אנו לומדים, שחשיבה ואמירה חיובית הופכת את המציאות לטובה, כך כתב הבא"ח בספרו בניהו וז"ל שם: אמר להו היינו דאמרי כל דעבדין משמייא לטב. יש להקשות מה חידוש קאמר להו עתה, והלא כבר אמר כן מתחלה על כל דבר ודבר שאירע לו ושמעו זאת ממנו? ונראה לי בס"ד כונתו לומר כי האדם שפותח פיו לטובה אפילו אם נגזרה עליו גזירה לרעה אפשר שתתבטל, ולכן אמר, מה שאתם רואין עתה שהכל נעשה לטובה היינו בשביל דאמרי לכו מעיקרא על כל דבר שנעשה דעבדי משמייא לטב, ועל כן פתחון פי שפתחתי לטובה גרם שיהיה הדבר ההוא לטובה באמת, ורצה ללמדם בזה שיהיו מורגלים לפתוח פיהם לטובה על כל דבר אף על פי שנראה שהוא רעה: וכיוון הבא"ח בזה למה שכתב המהר"ל מפר"ג בספר נתיבות עולם (אהבת השם פ"א, וכן בנתיב הביטחון פ"א בא"ד) וז"ל: ולכך יהא אדם רגיל לומר כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, וכאשר יאמר על הדבר שנראה רע והוא בוטח בו יתב' שהוא לטובה אז יתן הש"י אותו רע לטובה. עכ"ל. וכן כתב סנגורן של ישראל הרב יצחק מברדיצ'וב בספרו קדושת הלוי (פרשת וישב) וז"ל: בא"ד ויאמר כל מה דעביד רחמנא – לטב עביד ויבטח ויאמין שיש בזה טובה גדולה כי מאתו לא תצא רעה חס ושלום כנחום איש גם זו שברוב הבטחתו ואמונתו בו יתברך אמר על כל דבר גם זו לטובה ובזה הוא ממתיק הדיני' מעליו והופך אותם לרחמים ועושה מרע טוב. עכ"ל.

מנהג זה הוא הלכה לכל אדם:

ודבר זה אינו חסידות אלא הלכה לכל אדם, כמו שנפסק בשולחן ערוך (אורח חיים סי' רל ס"ה): לעולם יהא אדם רגיל לומר כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד. ולענ"ד עניין 'יהיה רגיל לומר', זו הדגשה שצריך לעולם הכוונה תמיד האדם צריך להרגיל את עצמו לומר בפיו ולחשוב טוב ראשית מתוך אמונה שכל מה שעושה הקב"ה לאדם זה לטובתו, ובנוסף, שיהיה לו תמיד חשיבה חיובית בזה שישמח תמיד בחצי כוס המלאה ולהודות על מה שיש, ולא ירגיל את עצמו להסתכל על חצי כוס הריקה ולהיות בצער, כיון שזה גורם לקטרוג על עצמו. וכך מסופר שהיה רגיל האדמו"ר של חב"ד לומר לכל אדם הנמצא בצרה: תחשוב טוב יהיה טוב ובזה התבטלו הרבה גזירות.

מעשה עם שני סוחרים שהלכו להפליג:

וכעין המסופר בגמרא (נדה לא ע"א): דרש רב יוסף מאי דכתיב אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני במה הכתוב מדבר בשני בני אדם שיצאו לסחורה ישב לו קוץ לאחד מהן התחיל מחרף ומגדף לימים שמע שטבעה ספינתו של חבירו בים התחיל מודה ומשבח לכך נאמר ישוב אפך ותנחמני, והיינו דאמר רבי אלעזר מאי דכתיב עושה נפלאות (גדולות) לבדו וברוך שם כבודו לעולם אפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו. ע"כ. הרי שאם היה רואה מתחילה את האסון היה רוקד משמחה וכל העצב שהיה בתחילה בגלל שראה רק חצי מעשה, כך הדבר אצל כל אדם רק שיש מעשה שרואים את הסוף והתכלית תוך זמן קצר ויש שרק אחרי זמן ארוך.

מדוע האדם טועה שזה רע:

עוד כתב בספר דעת תבונות לרמח"ל (סימן קכח) מדוע האדם טועה וז"ל ובאמת תראי [הנשמה] שגם במעשים אין רע נמצא בעולם אלא חלקי הדברים טרם התחברם להשלמת הדבר, אך אין דבר מושלם שיהיה רע וכו'. ע"כ. והיינו שכל החיסרון נובע מפני שהאדם אינו יכול לראות דבר מושלם כיון שפעמים שהדבר נשלם במשך זמן קצר אך פעמים שזה נשלם בזמן ארוך, מעין מגילת אסתר, מעין מכירת יוסף, מעין שיעבוד בנ"י במצרים, מעין מעשה דר"ע הנ"ל, אבל אחרי שנשלם הדבר מתברר כי הכל לטובה. וכן כתב החזו"א בספרו אמונה וביטחון, שהדבר דומה לכפרי שנכנס למתפרה ורואה את החייט כיצד לוקח בד יקר ערך וגוזר אותו לחתיכות ונדמה לו כי הוא משחית את הבד, כי מימיו לא ראה כיצד החייט תופר, וכעת הוא רואה רק את השלב הראשון. אולם כאשר יראה מתחילה עד סוף הרי יראה עד כמה החייט פועל בצורה הכי טובה, כן האדם כלפי מעשיו של השי"ת אינו רואה את הסוף אלא את ההתחלה ולא רואה את התכלית ולכן נראה לעיננו רע ורק מי שיכול או זוכה לראות את הסוף מבין שהכל לטובתו.

משל המסילת ישרים פרק יט לביאור דברי ר"ע :

וז"ל: אמנם וכו' הא' היא כל מאי דעבדין מן שמיא לטב, וזה כי אפילו הצער ההוא הדוחק הנראה בעיניו רעה, איננו באמת אלא טובה אמתית, וכמשל הרופא החותך את הבשר או את האבר שנפסד כדי שיבריא שאר הגוף ולא ימות, שאף על פי שהמעשה אכזרי לכאורה, אינו אלא רחמנות באמת להטיבו באחריתו, ולא יסיר החולה אהבתו מהרופא בעבור זה המעשה, אלא אדרבא יוסיף לאהבה אותו, כן הדבר הזה, כשיחשוב האדם שכל מה שהקב"ה עושה עמו לטובתו הוא עושה, בין שיהיה בגופו, בין שיהיה בממונו, ואף על פי שהוא אינו רואה ואינו מבין איך זה הוא טובתו, ודאי טובתו הוא, הנה לא תחלש אהבתו מפני כל דוחק או כל צער אלא אדרבא תגבר ונוספה בו תמיד.

ביאור האור החיים בדיברה הראשונה:

ובדרך זו כתב האור החיים (שמות כ, ב) לבאר את הדיברה הראשונה מדוע כתב שני שמות השי"ת שכתוב אָֽנֹכִ֖י֙ ה' אֱלֹקיךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִֽ֑ים. וז"ל: עוד ירצה על דרך אומרו (תהלים קטז) כוס ישועות וגו' ובשם י"י אקרא צרה ויגון וגו' ובשם וגו', ודרשו ז"ל (ברכות ס ע"ב) מברכין על הרעה בשמחה כשם וכו', והטעם כי בחינת המוסר מה' אינו אלא לצד הטוב והחסד, והוא אומרו אנכי ה' פירוש מדת החסד והרחמים אפילו בזמן אלהיך פירוש שאני מיסרך:

הסבר פסוק שמע ישראל והמנהג לכסות העיניים:

ובזה נראה לענ"ד לבאר, מדוע כשאומרים "שמע ישראל" מכסים את העיניים, ועוד, מדוע בק"ש אומרים ה' אלוקינו – מדת דין ורחמים? אלא כוונת הדבר שאנו מאמינים, שהן מידת הרחמים והן מידת הדין הכל בין עונש ובין שכר כולן ה' אחד כולם רחמים על האדם, ולכן סוגרים העיניים לרמוז כי האדם צריך לדעת שאינו רואה את האמת כיון שהעיניים שלנו קצרות ראיה ומה שחושבים שהוא רע הוא הטוב ומה שחושבים שהוא טוב יתכן והוא רע, ולכן כל אחד צריך לחזק עצמו באמונה בהי"ת שכל מאן דעביד רחמנא לטב עביד.

מעשה של נחום איש גם זו:

עוד לימדונו חז"ל דרגה יותר גבוהה מנחום איש גם זו, דהגמרא (תענית כא ע"א) מספרת, שבני ישראל רצו לשלוח דורון (מתנה) לקיסר רומא כדי לבטל גזירה קשה. הם בחרו בנחום איש גם זו למשימה, כי הוא היה 'מלומד בנסים'. שלחו בידו ארגז מלא בזהב, יהלומים ואבנים טובות. בדרך, עצר נחום ללינה בפונדק. במהלך הלילה, קמו בעלי הפונדק, רוקנו את הארגז מכל אוצרותיו ומילאו אותו בעפר מהחצר. כשהגיע נחום לקיסר ופתח את הארגז, ראה הקיסר את העפר ורתח מזעם: "היהודים לועגים לי??". הוא רצה להוציא להורג את נחום ואת כל משלחיו. נחום, בשלווה גמורה, אמר את משפטו הקבוע: "גם זו לטובה". באותו רגע הופיע אליהו הנביא בדמות אחד משרי הקיסר ואמר: "אולי זהו עפר מאברהם אבינו, שכשהיה זורק אותו על אויביו הוא היה הופך לחיצים וחרבות?". הקיסר החליט לנסות את העפר במלחמה שהייתה לו באותה עת, והנה – נס! העפר ניצח את האויבים. הקיסר מילא את הארגז של נחום בזהב ושלח אותו לשלום.

חז"ל מלמדים אותנו על שתי גישות, אחת יותר גבוהה מחברתה, על החשיבה החיובית. "הכל לטובה" (רבי עקיבא): גישה שאומרת – עכשיו רע לי, אבל אני מאמין שבעתיד יצא מזה משהו טוב. זו אופטימיות של תהליך. "גם זו לטובה" (נחום איש גם זו): גישה יותר גבוהה שאומרת – המצב ה"רע" עצמו – הוא הוא הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לי כרגע, גם אם אני לא מבין למה. לכן נחום איש גם זו גילה שהזהב נגנב, הוא לא חיפש אשמים, לא בכה על מר גורלו ולא ניסה להסביר לקיסר ש'שדדו אותי', אלא חיזק עצמו באמונה, ברגע שהוא אמר "גם זו לטובה" – הוא הפסיק לקשור את המציאות שלו לאחרים, אלא שזה רצון השם וזה הכי טוב. חשיבה חיובית כזו, מעניקה חוסן נפשי, ושום דבר חיצוני לא יכול לשבור אותך אם אתה מאמין שהמציאות פועלת לטובתך.

איך מיישמים את 'גם זו לטובה' בחיים? נבאר את ההבדל לדוגמה: אדם הלך לראיון עבודה להתקבל לאיזו משרה – ולבסוף לא התקבל. בפשטות, האדם מתלונן על מזלו הרע שלא התקבל והפסיד זמן בחינם, אבל המאמין ההיפך מבין, שכנראה לא זו המשרה שמתאימה לי, כנראה מגיע לי דבר יותר טוב. דוגמה נוספת: הרכב נתקע, ושיבש את כל התכנית. בפשטות, האדם מצטער שהפסיד את התכנית וגם הוצאות כסף לתיקון, אך המאמין אומר לליבו: בטוח שהשם יתברך הציל את חיי מאיזה תאונה קשה. דוגמה נוספת: מישהו מתח עליו ביקורת. בפשטות, הוא נפגע ולקח הדבר למקום שלילי, אבל המאמין לוקח את העפר והופך את הביקורת לעליה והצלחה יותר.

 דברי חז"ל על טעות הבנת האדם:

מבואר בחז"ל, שאת הראיה האמיתית – לעתיד לבוא כל אדם יראה כמו נחום איש גם זו, אבל בעולם הזה – רואה כמו רבי עקיבא (פסחים נ ע"א) והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, אטו האידנא לאו אחד הוא? אמר רבי אחא בר חנינא לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב, ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת, לעולם הבא כולו הטוב והמטיב. ע"כ. וכתב לבאר בספר דעת תבונות לרמח"ל (סימן קע) שלעתיד לבא ביום הדין הגדול, יפרוש השי"ת ויראה לכל אדם את כל הנעשה עימו ויבין וישכיל את הנאמר, עד כמה עמקו מחשבותיך. הרי שמבואר, כאשר האדם נמצא בעוה"ב רואה את הכל שהוא טוב, הכיצד? אלא בהכרח שכל מה שנראה לנו רע זה מחוסר הבנתנו. אולם כאשר האדם מגיע לדרגת ביטחון בהשי"ת באמת, יכול להבין ולראות כי הכל לטובה מעין עוה"ב.

כיצד הלל היה בטוח שאין הצווחה מביתו:

ובזה מובן המעשה על הלל המובא במסכת ברכות (ס ע"א): תנו רבנן, מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר, אמר, מובטח אני שאין זה בתוך ביתי. ועליו הכתוב אומר: "משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטח בה'". והקשו, כיצד הלל בטוח? הרי המתפלל על העבר הוי תפילת שווא שכבר היה? אולם הלל, בהיות והנהיג את בני ביתו לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד, לא יתכן שיהיה צווחות כי יודעים שהכל טוב. וממנו למדו חוני המעגל ורבי עקיבא שהן תלמידי תלמידיו, ולזאת בטוח שזה לא יהיה בביתו.

מבואר בתענית כי המצב הטוב ביותר הוא כמו שהוא:

החלק השני: שלעולם האדם ירגיל עצמו לראות את 'חצי כוס המלאה', כמסופר במסכת תענית (כג ע"ב): תו רבי מני הוה שכיח קמיה דרבי יצחק בן אלישיב אמר ליה עתירי דבי חמי קא מצערו לי, אמר ליענו ואיענו, אמר קא דחקו לי, אמר ליעתרו ואיעתרו, אמר לא מיקבלי עלי אינשי ביתי, אמר ליה מה שמה חנה תתייפי חנה ונתייפת, אמר ליה קא מגנדרא עלי, אמר ליה אי הכי תחזור חנה לשחרוריתה וחזרה חנה לשחרוריתה. ע"כ. וכתב בספר 'כיצד לשמוח', שהגמרא מלמדת אותנו כי בעצם לאדם נדמה שמצב אחר יהיה יותר טוב ולכן הראה לו הצדיק כי מצב אחר רק יותר גרוע וכן הדבר אצל כל אדם עושה השי"ת את הטוב ביותר עבורו וצריך תמיד לשמוח עם מה שיש ולא להתמקד מה שחסר, בהיות ואדם כזה – מאפיל על כל האושר כמו שנספר.

מוסר השכל:

עלה בידנו להשכיל, שגורל האדם ובני ביתו תלוי בהנהגתו האושר בחיים וההצלחה תלוי ביסוד הזה, שכל זוג שבונה את הבית היהודי על אדני התורה צריכים בני הזוג להרגיל עצמם בהנהגה טובה זו שהיא גם סגולה, כמו שאמר רבי עקיבא, ראשית, האמונה שהכל לטובה וכך יאמרו תמיד בפיהם, ושנית לשמוח במה שהשם נתן לו, כך שפותח את היום ב"מודה אני", ראשית, שהחזרת נשמה בקרבי וכן על הגוף שהוא בריא ומתפקד שזה לבד שווה הון תועפות, לעומת בני אדם שנמצאים רח"ל בבתי חולים וסובלים מכל מיני מחלות. שנית, ישמח בבית שזכה לבנות ולילדים שזכה ולפרנסה שיש לו גם אם היא לא ברווח. ועל הרכוש שהשיג, ובזה ירגיל עצמו כדברי דוד המלך (תהלים לד, ב): "אֲבָרֲכָ֣ה אֶת ה' בְּכָל־עֵ֑ת תָּ֝מִ֗יד תְּֽהִלָּת֥וֹ בְּפִֽי", ויתפלל על החסר ויבטח בבוראו שיעשה איתו את הטוב, לעומת זוגות רבים שהעצבות וחוסר אושר ושמחה שורר בביתם מפני שמתמקדים רק בנקודה השחורה ובחסר וכל היום יש תלונות למה לא מצליחים למלא את חסרונן כך שגם ממה שיש להם אינם נהנים וכל ימיהם סבל מצוקה וצער, והזוכה עוד יותר שידע כל מה שנעשה לו זה עצמו הטוב כמנהג נחום איש גם זו, ולזאת הקב"ה השיב למשה רבינו בארבעה מילים: "ויאמר אליו אני ה'", שהכל טוב ובמידת הרחמים גם כאשר נראה לך דין. וזה המסר של הדיברה הראשונה, וכן הפסוק "בשמע ישראל", שהכל לטובה, כי תחשוב טוב יהיה טוב, ובזה נזכה לחיות תמיד בשמחה ובאושר ובעושר והצלחה. אמן.

החותם בברכת שבת שלום ומבורך.

הצב"י מרדכי מלכא עיה"ק אלעד