העני והסובל אינו מוטרד מן ההווה, שהרי היום הוא חי וקיים, אלא מן החשש למה יהיה מחר. בהווה עצמו הוא יכול לשמוח מאוד, עצם החיים הם מתנה גדולה, אך מחשבת המחר ומחרתיים היא שמציקה לו ומכבידה עליו. הדאגה למזון העתיד, לחיים שיבואו, היא שמונעת ממנו מנוחת נפש. לכן נראה לכאורה בלתי אפשרי שיישב בהסיבה כמו מלך, בשעה שלבו מלא טרדות וחששות.
אלא שכאן נכנסת מידת הביטחון. הבוטח בהשם אומר לעצמו: מי שנתן לי חיים היום, ייתן לי חיים גם מחר, ומי שפרנס אותי היום, יפרנס אותי גם למחר. ממילא אין סיבה שבהווה אדאג לדאגות העתיד. את הגישה הבריאה הזו אפשר להפנים במיוחד בליל הסדר, ולכן אין כאן לעג או קלס לומר לעני שיסב כמלך. להפך, זוהי הכרזה עמוקה על עוצמת הביטחון שמאירה בליל פסח. משום כך אמרו חז״ל שאפילו עני שבישראל צריך להסב בליל פסח כמו עשיר מופלג.
לכאורה זהו דבר והיפוכו: מצד אחד הוא עני, אינו יודע מה יאכל בחול המועד, ומצד שני הוא מצֻווה להסב בשמחה. אך זהו חידושו של פסח – האפשרות להגיע למקום פנימי גבוה כל כך, שגם כאשר אין היגיון חיובי לגבי העתיד, האדם מיסב כעשיר. הוא אינו מחכה לכסף כדי לשמוח, אלא מיסב מתוך ביטחון, ומתוך כך תבוא השמחה. לא בהכרח חשבון בנק מנופח, אלא חשבון בנק במידה הנצרכת לו. כאשר אדם מקבל זאת, הוא זוכה באמת ל״איזהו עשיר השמח בחלקו״, וגם אם מציאות החיים היא בבחינת שמאל, הוא מיסב על צד שמאל בשמחה ובשלווה.
עוד באתר:
כך היה ביציאת מצרים. מיליוני אנשים יצאו לארץ לא זרועה, למדבר, בלי לדעת מה יאכלו למחר, ועם זאת הלכו במנוחת נפש של בוטחים. בעומק יותר, ההסיבה עצמה היא הגאולה. על אברהם אבינו נאמר שהיה כבד מאוד בכסף ובזהב, וכבד כאן במשמעות של כובד ועול. הזהב הרב נדמה לו כדבר מיותר, שכן מרבה נכסים מרבה דאגה, ומרבה אמונה מרבה שמחה. במקום למלא את החשבון בכסף, עדיף למלא את הלב בביטחון בהשם.
האדם מרגיש לא פעם שממונו מעמיד אותו על רגליו, אך זה נובע מחיסרון פנימי, מביטחון מופרז בכסף. לכן נאמר ״עצביהם כסף וזהב״ – העצבים של האדם נובעים מהאמון היתֵר שהוא נותן בכסף. כאשר יש לו ממון רב הוא חש רגוע יותר, כי הוא תולה את פתרון בעיותיו בכסף, אך זו אינה דרכם של האבות הקדושים. מחשבותינו אינן כמחשבותיהם.
אצל יעקב אבינו מסופר שלאחר שאליפז שדד ממנו את כל רכושו נאמר ״וישא יעקב את רגליו״, והוא שמח שמחה גדולה. מדוע? משום שסמך על הבטחת הקב״ה ״והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך״. מי שסומך כך על הקב״ה, אינו זקוק לעודף ממון כדי להרגיש בטוח. לכן כתב הרמב״ן שאברהם, יצחק ויעקב זכו לדרגה של ״בכל מכל כל״, כי הגיעו לידיעה הפנימית של ביטחון בהשם. מי שדואג וצריך הרבה, לעולם אין לו ״כל״, אך מי שאינו צריך אלא סומך ובוטח בהשם – יש לו באמת הכל.
כך גם במפגש יעקב עם עשו. רש״י מפרש ש״ויבוא יעקב שלם״ פירושו שלא חסר לו מן הדורון שנתן, אך בעומק הכוונה שגם אם יהיו פחות נכסים, הוא לא ירגיש חסר. לכן אנו מבקשים בברכת המזון שיברכנו השם כמו שנתברכו אבותינו ״בכל מכל כל״. אין הכוונה לריבוי נכסים המחובר בנפש, אלא להשתדלות ראויה בלי לקשור את הלב והמחשבה לממון.
המשנה ברורה כותב שאין להסב באוויר, אלא צריך חפץ להיסמך עליו. מי שסומך באמת על הקב״ה אינו סומך על האוויר, אלא על ״סלעי ומצודתי״. החזון איש ביאר שביטחון פירושו להישען על השם בלי לחשב אם יצליח או לא. יסוד הביטחון הוא ההכרה ששום דבר בעולם אינו מקרי, שאין כוח אחר מלבד הקב״ה, ומתוך כך הידיעה שמכיוון שדרכו להיטיב, כל מה שעושה הוא לטובת האדם כפי חכמתו.
לכן, אם חסרה לאדם פרנסה, רפואה, שלום בית או מעמד – גישת הביטחון היא לדעת שאין זה מקרה, להאמין שהקב״ה יכול להשלים את החסר, ואם אינו משלים – גם זה עצמו לטובתו. הביטחון אינו הבטחה שחשבון הבנק יתמלא, אלא שלוות נפש עמוקה בתוך המציאות. משום כך העני בליל הסדר מיסב – לא מתוך שפע חומרי, אלא מתוך ביטחון גמור בהשם.
