על רקע הקמפיין הציבורי שמוביל אמס נגד תופעת טרור נהגי האוטובוסים הערבים בירושלים, פורסם באתר הארץ מאמר מאת מוראד עטון, רכז איגוד מקצועי בירושלים מטעם איגוד ועדי התחבורה ב״כוח לעובדים״. המאמר נכתב בעקבות האסון שאירע במהלך עצרת המחאה נגד גזירת הגיוס בו נדרס למוות הנער יוסף איזנטל ז"ל, אך מציג נרטיב חד־צדדי, שלפיו הנהגים הם הקורבנות היחידים של האירוע, בעוד האחריות והסכנות שבשטח נדחקות הצידה.
בפתח דבריו מבקר עטון את תגובת משרד התחבורה, וטוען כי לאחר האירוע נמסר לציבור מסר כללי בלבד, שלפיו הנהגים מחויבים לנהוג באחריות. לדבריו, “אנחנו הנהגים אלה שלא בסדר, אנחנו ננזפנו על חוסר המקצועיות או נהיגה בהיסח הדעת, משל כולנו היינו על ההגה בערב הנורא ההוא”. אלא שבמאמר אין כמעט התייחסות לתחושת חוסר הביטחון של נוסעים, ובעיקר נוסעים חרדים, שנחשפו בשנים האחרונות לשורה של אירועים חריגים בקווי התחבורה בירושלים.
בהמשך מציג עטון את הביקורת הציבורית על הנהגים כקמפיין הסתה, ומפנה אצבע מאשימה כלפי גופים אזרחיים שהתריעו מפני הסכנות. הוא טוען כי “מה הפלא שגופים קיצוניים כמו ארגון ‘חוננו’ מרשים לעצמם להוציא הודעות נגד ‘טרור נהגי האוטובוסים’”, ומציג את הדרישה לבחון את העסקת הנהגים הערבים כבלתי לגיטימית מעיקרה. אלא שבמאמר לא נבחנת כלל השאלה מדוע ציבור רחב חש מאוים ומדוע שוב ושוב עולות תלונות על התנהלות מסוכנת מאחורי ההגה.
עוד באתר:
עטון אף טוען כי המשטרה ממהרת לסגור תיקים ולהפקיר את הנהגים, אך מתעלם מכך שגם נוסעים נפגעים מהיעדר אכיפה. באחת האמירות החריפות במאמר נכתב כי “פגיעה בנהג אוטובוס לא מסכנת ‘רק’ אותנו, אלא גם את הנוסעים”, קביעה נכונה כשלעצמה, אך כזו שמדלגת על האפשרות שגם התנהלות הנהג עצמו עלולה לסכן נוסעים, ושדווקא משום כך נדרש פיקוח הדוק יותר.
גם סוגיית מצלמות האוטובוסים מוצגת במאמר כעוול חד־צדדי. עטון כותב כי “איש מהצדדים לא חושב לרגע שחיי אדם חשובים יותר משיח החרשים הזה”, ומתאר מחלוקת בין המשטרה לחברות התחבורה על העברת הסרטונים. לעומתו, ב'אמס' מדגישים כי שקיפות מלאה ושימוש יזום בצילומים אינם רק הגנה על הנהגים, אלא בראש ובראשונה אמצעי חיוני להגנה על חיי הנוסעים ולהרחקת גורמים מסוכנים מהמערכת.
בסיום המאמר מציע עטון פתרון בדמות מאבק ארגוני של הנהגים, כולל שימוש עצמאי בצילומים וצעדים ארגוניים. אך בעיני מבקריו, המאמר כולו נמנע מהעיסוק בשורש הבעיה: אחריות הנהגים, סינון, פיקוח ואכיפה אמיתית. במקום דיון כן על בטיחות התחבורה הציבורית בירושלים, מתקבלת כתבה שממסגרת כל ביקורת כהסתה, וכל דרישה לביטחון כגזענות – ומשאירה את הציבור, שוב, בלי מענה ובלי הגנה.
