"הכנסתי את האוצר שמצאתי ברחוב; כך הגיב בעלי"

יש אנשים שיעברו ליד ערימת רהיטים ברחוב ויפנו את המבט. אני, לעומת זאת, רואה שם אוצרות. מבחינתי, רהיט עתיק שנזרק הוא הזדמנות לשיוף, צביעה ונוסטלגיה של דור שלם. רק לאחרונה מצאתי "טבורט" – אותו שרפרף מטבח צנוע משנות ה-50 – בפינת רחוב בבני ברק. קצת צבע לבן, והוא הפך ליצירת מופת.

אבל הסיפור הזה הוא לא על שרפרפים. הוא על פלטה חשמלית אחת, ועל מה שקורה כשמנסים לתקן את העולם בעזרת דמיון מפותח מדי.

המציאה המרהיבה

הכל התחיל ביום חמישי, בסיום הביקור השבועי אצל אמא שלי. היא יצאה מהמחסן מחויכת, מחזיקה קרטון מהודר. "אולי את צריכה את זה, בתי?" שאלה. בתוך הקרטון נחה פלטה קרמית שחורה, יוקרתית וחדשה לגמרי, ארוזה בקלקרים המקוריים שלה. "אחיך מצא אותה זרוקה ליד הבניין שלו," היא הסבירה.

באותו רגע, גלי השיפוטיות שלי החלו לגאות. הסתכלתי על הפלטה היפהפייה וחשבתי לעצמי: מי זורק דבר כזה? בטח משפחה שהחליטה להתחזק, ניסתה לשמור שבת פעם אחת, הרימה ידיים וזרקה הכל לרחוב בפרץ של ייאוש. הייתי בטוחה שפענחתי את הסיפור האנושי שמאחורי המכשיר.

"אין מתנות חינם"

כשחזרתי הביתה, בעלי היה פחות נלהב. הוא, שחונך אחרת ולא מחובר למנהג איסוף החפצים מהמדרכות, פסק מיד: "אין דבר כזה. אף אחד לא זורק פלטה כזאת סתם. היא בטוח מקצרת."

"למה ישר שלילי?" התעקשתי. "תראה כמה היא יפה!" ביום שישי בבוקר, כשהבית כבר התמלא בריחות בישולים, החלטתי לעשות ניסוי. חיברתי אותה לחשמל וחיכיתי. דקה עברה, עשר דקות, חצי שעה – והחשמל לא קפץ. הכל נראה מושלם. אבל הפחד הקטן בלב לא הניח לי: מה אם היא תקפוץ באמצע סעודת השבת? מה אם האוכל יישאר קר רק בגלל ההרפתקאות שלי?

הבלשית בחדר המדרגות

התקרבתי לקופסה המקורית וגיליתי עליה מדבקת משלוח. היו שם כל הפרטים: שם המזמינה, מספר טלפון והכתובת – הבניין של אחי. לא יכולתי להתאפק. חייגתי.

"שלום," אמרתי כשהמענה נשמע מהעבר השני. "זו שיחה קצת הזויה, אבל רציתי לשאול: יכול להיות שקנית פלטה מהממת וזרקת אותה לרחוב? אולי כי הפסקתם לשמור שבת?"

האישה בצד השני פרצה בצחוק. "בטח שקנינו אותה," היא אמרה, "אבל היא כל הזמן הקפיצה לנו את החשמל! בום! החברה אמרה שיחליפו, אבל רצינו להיות רגועים לקראת שבת אז פשוט קנינו חדשה וזרקנו את התקולה."

נפרדתי ממנה לשלום, ופחות מדקה לאחר מכן, איך שבעלי נכנס הביתה – כל החשמל בבית קפץ. החושך המוחלט היה התשובה הסופית.

השיעור של יום שישי

הפלטה חזרה לקרטון ומשם לרחוב, אבל השיעור נשאר איתי. את הסיפור הזה שמרתי לסעודת השבת. הילדים מקשיבים אחרת לסיפורים בשעות האלו.

סיפרתי להם על כף זכות שהייתה מוטעית, על הנטייה שלנו לשפוט אנשים מבלי לדעת את העובדות, ועל אבא אחד בבית – ועל אבא אחד שבשמיים – שיודעים תמיד את האמת כבר מההתחלה.

לפעמים, מה שנראה כמו אוצר הוא רק קצר חשמלי, אבל התובנה שנולדת ממנו? היא מאירה יותר מכל פלטה קרמית יוקרתית.

האזינו לדברים המלאים מתוך 'עומקא דליבא' בהגשת אפרת ברזל ב'קול חי':