בעולם של תרבות צריכה מהירה, שבו הכל מרגיש זמני ומתכלה, אפרת ברזל מזמינה אותנו לעצור ולהביט דווקא בחפצים שמלווים אותנו עשורים. זה מתחיל בכרית פשוטה – או אולי לא כל כך פשוטה. "בעלי הגיע, בין היתר, עם נדוניה של שתי כריות שהוא הביא איתו מבית הוריו", היא מספרת בחיוך. "לא משנה כמה דירות עברנו, בעלי לא נפרד מהכרית שלו. 'איכותית', הוא אומר, 'היא של פעם, כבר לא מוכרים דברים כאלה'". אך כשהזמן נתן את אותותיו והנוצות החלו להתפזר בחדר, יצאו השניים למסע רכישה מודרני שחשף פער דורות עמוק וגעגוע לאנשי מקצוע שכבר כמעט ולא קיימים.
החיפוש אחר הכרית המושלמת הפך למסע אחר ערכים של פעם. "בעלי אמר: 'אני לא קונה יותר בכל המקומות החדשים האלה שלך, שיש שם גם כריות וגם כל מיני רהיטים. כרית – קונים ממקצוענים'", היא משחזרת. הגעגוע הזה למומחיות הזכיר לה את ילדותה, את חנות הנעליים "אבנעל" המיתולוגית בסוקולוב שבהרצליה. "המוכרת הייתה מבינה, היו מתייעצים איתה. היא הייתה קצת לוחצת, מסבירה, מתרחקת, מתקרבת... איפה הן כל המוכרות ההן?". בסופו של דבר, המסע הסתיים בניצחון קטן: הם מצאו מוכרת אחת, "מומחית ומבינה", שהקשיבה לייאוש ולגעגוע שלהם לדור המוכרים היודעים של פעם, ועזרה להם למצוא סוף סוף "ליל מנוחה".
אך הלב של הסיפור טמון דווקא בסט סכו"ם אנגלי, כזה שנושא עמו ניחוח של אצולה אירופאית וזיכרון משפחתי רחוק. דודה מדי "מהבאלז", דודתה המפורסמת של אפרת מלונדון, נהגה לקנות מתנה לכל ילד או נכד שהתחתן: "סט סכו"ם אנגלי מהודר, מצופה כסף, כזה בריטי של אליזבת". הסט הזה ליווה את שולחן השבת של אפרת שנים, אך תמיד נותרה בו תעלומה; הוא הכיל הכל – ממזלגות קטנים ועד סכינים ייעודיות לדגים – אך היה חסר את כלי ההגשה המרכזיים.
עוד באתר:
הפתרון הגיע ברגע של חסד, שנים לאחר מכן, בדירתם של הורי בעלה המנוחים בצפון תל אביב. בעודם עוברים על המגירות, גילתה אפרת אוצר במזנון הישן: "מגירה מעץ חום שבבסיסה בד קטיפה אדום... אני מערבבת טיפה, מזיזה ימינה שמאלה, ורואה בדיוק השלמה". שם, במגירה התל-אביבית השקטה, חיכו להם כלי ההגשה המדויקים שהיו חסרים לסט הלונדוני. "כמובן שמיד לקחנו, וכמובן שהתפעלנו איך כל אלה חיכו שם בשקט לנו, ואיזה מזל שהתחתנו".
האזינו לטור המלא מתוך 'עומקא דליבא' בהגשת אפרת ברזל ב'קול חי':
