סיפור אחד מהרדיו, והרבה זוגות שימצאו בו את עצמם,
זה התחיל מוויכוח קטן בדרך למספרה.
אשתי ביקשה שאקצר את הזקן. “אני רוצה אותך צעיר וקליל.”
אני רציתי זקן ארוך. “מרשים, מכובד.”
זה היה מצחיק. באמת.
אבל כבר אז היה ברור שזה לא הזקן.
כמו אצל הרבה זוגות, הוויכוח הקטן היה רק שער.
שער לשאלות עמוקות הרבה יותר.
איזה תפקיד כל אחד מאיתנו מחזיק בתוך הקשר, ומה המחיר שהוא משלם עליו.
כך נפתחה התוכנית.
לא בדרמה.
לא בהצהרות.
בשאלה פשוטה: למה אותם נושאים חוזרים שוב ושוב בזוגיות, גם כשעל פניו הכול עובד?
שפת התפקידים בזוגיות
כולנו מחזיקים תפקידים.
לא רק בזוגיות, גם בחיים.
אני שדרן. אני בעל. אני אבא. אני מטפל. אני מרצה.
ואני מרגיש בגוף שזה לא אותו “אני” בכל תפקיד.
וכל תפקיד כזה נותן לי משהו.
וגם גובה ממני משהו.
ומכאן נכנסנו לנושא עצמו: שפת התפקידים בזוגיות, הרווחים שיש בה, והמחירים שלא תמיד רוצים לראות.
עוד באתר:
האישה שמפרנסת, הגבר שמגדל את הילדים
מאזינה עלתה לשידור.
אישה חרדית, נשואה, אמא.
היא המפרנסת בבית.
היא מחזיקה את פרנסת המשפחה.
בעלה בבית עם הילדים. דואג, מטפל, נוכח.
סיפור מוכר מאוד בציבור החרדי.
לא חריג. לא קצה.
ועל הנייר זה עובד.
אבל כשעוצרים ומקשיבים באמת, שומעים גם את מה שמתחת.
יש לה רווחים.
משמעות. ערך. תחושת שליחות. ביטחון ושליטה, הידיעה שהכול מוחזק.
ויש גם מחירים.
עומס כבד. אחריות מתמדת. פחות זמן עם הילדים. לפעמים בדידות בתוך קשר.
וגם לבעל יש רווחים ומחירים.
הרווחים; לא מחזיק בעול הכלכלי, קרבה לילדים. נוכחות. עולם רגשי.
וגם לו יש מחירים.
ויתור. שתיקה. תחושה שהוא לא באמת קובע.
ההסכם השקט;
כאן נגענו בלב.
זה לא רק מי עושה מה.
זה ההסכם שלא נאמר בקול.
אני עושה בשבילך, ואת עושה בשבילי.
שמור לי ואשמור לך.
דבר זה גם גובה מחירים, אם הוא לא מספיק לומד או לא מטפל בילדים כמו שמצפה ממנו היא מרגישה נבגדת והופכת להיות מאשימה וכעוסה,
וכן להפך, אם היא לא מפרנסת כמו שצריך יש לו כעס עליה,
זו לא מניפולציה.
זו דרך של זוגות טובים להחזיק מציאות מורכבת.
אבל אז מגיעה שאלה לא נוחה:
האם אני עושה את מה שאני עושה כי אני באמת בוחרת בזה,
או כי אני צריכה שאתה תמשיך לעשות את החלק שלך?
וברגע שהתפקיד שלי תלוי בך, משהו בחירות שלי מצטמצם.
בנוסף לזה יש כאן ברית קנוניה, אם אתה לומד אני מפרנסת, אם אתה מטפל בילדים כמו שצריך אני מפרנסת, וכן להפך,
דבר זה מייצר תלות האשמות והתמרמרות,
הבחירה מחדש
כאן לא ניסינו לשנות את הבעל ולא לדרוש התחייבויות חדשות.
עצמנו עיניים ושאלנו:
איך נראה תפקיד מדויק יותר עבורך?
לא באופן כללי, אלא ממש.
והתשובה הגיעה מהר ובברור; אני רוצה יותר זמן עם הילדים. פחות עומס. פחות תלות במה שהוא עושה או לא עושה.
ביקשתי ממנה לדמיין אישה שהיא מכירה, שמחזיקה את התפקיד כמו שהייתה רוצה.
איך זה נראה אצלה ביומיום. איך זה מרגיש בגוף.
והדיוק היה חד:
הבחירה נעשית באופן אחר של שילוב בין הפרנסה וגידול הילדים, ולא כדי שהוא ילמד יותר או ידאג יותר, אלא כי זה מה שנכון לה,
כמובן שתשמח עם הוא ילמד ויעזור אבל זה כבר תלוי בבחירה והסכמה שלו,
כשהתפקיד מוחזק מתוך בחירה ולא מתוך עסקה, משהו נרגע.
פחות האשמות. פחות כיווץ.
יותר חופש להיות בקשר בלי חוזים שקטים.
בסוף חוזרים להתחלה
זה כמעט אף פעם לא הזקן.
לא הכסף.
לא מי עובד ומי בבית.
זו השאלה מי אני בתוך הקשר הזה,
והאם אני מחזיק תפקיד כי בחרתי בו,
או כי אני מפחד מה יקרה אם אפסיק.
לפעמים זוגיות לא צריכה תיקון.
לא טיפול ארוך.
לא אשמים.
לפעמים היא צריכה דיוק.
ושם מתחילה תנועה.
האזינו לתוכנית המלאה:
