לפעמים המצוות שנראות לנו הכי מובנות מאליהן הן אלו שמחזיקות בתוכן את הסודות העמוקים ביותר. הדלקת נרות שבת היא לא רק פעולה טכנית של יצירת אור, היא פעולה של תיקון, חיבור והחזרת השכינה למקום שבו האור נחלש. במאמר זה נגלה למה התורה פונה קודם כל אלייך, מה הקשר בין הנר הפיזי לנשמה, ואיך האור הזה מנצח את המוות והכעס.
חז"ל שואלים שאלה פשוטה אך מהותית, מדוע במתן תורה הקב"ה פנה קודם כל לנשים ורק אחר כך לגברים? הרי הגברים הם אלו שמצווים ברוב המצוות. התשובה היא שהקדימות הזו אינה כמותית אלא איכותית. הנשים הן אלו שמעצבות את האקלים הרוחני של הבית. הן אלו שקובעות את הטון, את השפה ואת הכיוון הפנימי של המשפחה.
הקב"ה ידע שאם האור ייקלט אצל האישה, הוא יחלחל לכל הבית. לכן, השכר והבטחה שניתנו לנשים גדולים יותר, על כוחן השקט להעניק ביטחון ואנרגיה לבעלים ולילדים לעסוק בתורה. מכאן נובעת הסגולה שהאישה היא המדליקה את הנרות, אפילו אם בעלה מבקש להחליפה. היא השליחה להחזיר את נרו של עולם.
עוד באתר:
כשאמרו חז"ל שהאישה כבתה נרו של עולם בחטא עץ הדעת, הם לא ביקשו להאשים אלא להגדיר שליחות. נר ה' הוא נשמת אדם, ובחטא ההוא האור הבהיר והישיר הפך לערפל. האור והחושך התערבבו זה בזה.
העבודה האמיתית שלנו היום היא לברר את האור מתוך החושך. לפעמים החושך מתחפש לאור, כמו במקרים של:
-
כעס שנראה קדוש: אדם צועק ונלחם למען האמת, אך בפנים הוא פשוט פגוע וכואב את כבודו האישי.
-
קנאה עטופה בשליחות: אדם מבקר את חברו בטענה שזה מסוכן או לא נכון, כשלמעשה הלב שלו פשוט מתכווץ מול הצלחת האחר.
הסימן לאור בריא הוא שקט, יישוב דעת וענווה. לעומת זאת, לחץ, התגוננות וצורך להוכיח הם סימנים שהאור מעורב באגו. בהדלקת הנרות, האישה מבצעת בירור פנימי ומחזירה את השכינה לבית.
הנשמה היא חלק אלוה ממעל, והיא אינה סובלת מטבעה את הגוף החומרי והעכור. הסיבה שהיא מסכימה להישאר בגוף היא הידיעה שהשכינה שורה בו. לפני החטא, הגוף היה מזוכך כמו הנשמה ולא הייתה סתירה ביניהם. הנשמה לא רצתה לברוח, ולכן האדם היה אמור לחיות לנצח.
בחטא עץ הדעת קרו שני דברים, הגוף נתלכלך ביצר הרע והשכינה הסתלקה מן הארץ. נוצר שבר קיומי שבו הנשמה חשה זרות בגוף ורוצה לחזור לשורשה, וזהו עומק המיתה. הדלקת הנרות היא התיקון לשבר הזה. היא מזמינה את השכינה חזרה, והופכת את הגוף ממשכן של חושך למשכן של אור.
התיקון אינו מוטל רק על האישה. על פי האריז"ל, על האיש להכין את הפתילות והנרות. החטא היה משותף, גם האדם הקשיב לקול אשתו והיה שותף להחשכת האור, ולכן התיקון הוא עבודה זוגית.
מכאן גם המנהג להדליק שני נרות לפחות, כנגד זכור ושמור. זכור הוא אור העשייה וההתקדמות, ושמור הוא אור הגבול והעצירה. שבת לא נבנית רק ממה שעושים, אלא גם מהיכולת לעצור ולהאיר את מה שכבר קיים.
החטא אירע ביום שישי סמוך לכניסת השבת. המדרש מספר שאדם הראשון כבר עמד להיענש, אך השבת נכנסה ונעשתה לו סניגור. היא טענה לפני הקב"ה שלא ייתכן שביום קדושתה ייענש אדם. בזכותה הוא ניצל, ובתגובה הוא שר את מזמור שיר ליום השבת.
לכן נשים מדליקות נרות בדיוק בזמן הזה, כדי להזכיר את הכוח המחייה של השבת שמונע את הכיבוי והמיתה. זהו זמן מסוגל שבו שערי שמיים פתוחים לתפילה על בנים תלמידי חכמים, כי התורה נקראת אור והנר הוא הנשמה.
הדלקת נרות שבת אינה רק מנהג נחמד, היא הצהרה קיומית שאפשר להאיר את החומר ולהחזיר את השכינה הביתה. האישה לא נושאת אשמה מהעבר, אלא שליחות מופלאה של חיים. כשאור השבת דולק על השולחן, הוא מעורר את האור שבלב, מפריד בין אמת לשקר ומזכיר לנו שגם אחרי חושך גדול, תמיד אפשר להדליק נר קטן של תקווה.
