לא פעם אנו נתקלים בשאלות הקשות ביותר של הקיום- האם ייתכן שיהודי יאבד את אמונתו? הרב שניאור אשכנזי פותח את שיעורו בסיפור על אמא מודאגת שבנה הודיע לה כי הוא איבד את האמונה. הכל נראה לו לא רציני, והוא לא מוצא טעם בהמשך קיום המצוות. התחושה הזו, שהאדמה רועדת מתחת לרגליים, יכולה לפגוש כל אדם ברגע של משבר או ערעור פנימי. כאן עולה השאלה היסודית ביותר בפילוסופיה היהודית- מהי בעצם אמונה? האם היא תובנה חיצונית שאפשר לאבד, או משהו עמוק הרבה יותר?
מחלוקת הראשונים על הדיבר הראשון הרמב"ם מונה את "אנוכי ה' אלוקיך" כמצווה הראשונה בתרי"ג המצוות- המצווה להאמין בבורא עולם. אולם, חכמים אחרים כמו הבה"ג והרמב"ן מקשים קושיה עצומה- איך אפשר בכלל לצוות על אמונה? הרי מי שמאמין אינו זקוק לציווי, ומי שאינו מאמין לא יקבל את סמכותו של המצווה. ציווי יכול לבוא רק לאחר קבלת המלכות. בנוסף, האם ניתן לצוות על רגש או על אינטואיציה? אמונה היא לא מוצר שאפשר להחליט שקונים; היא תובנה עמוקה.
האמונה כצ'יפ פנימי התשובה המרתקת היא שהאמונה איננה משהו חיצוני שאנו לובשים על עצמנו. היא חלק מהותי מהנפש, מעין צ'יפ אלוקי שטבוע בכל יהודי מרגע לידתו. כפי שילד נמשך להוריו באופן טבעי בלי צורך בציווי, כך הנשמה נמשכת למקורה. לכן, טוען הרבי מחב"ד, אי אפשר באמת לאבד את האמונה, כפי שאי אפשר לאבד את האהבה העצמית. כשמישהו אומר שאיבד את האמונה, האמת היא שישנן שכבות של בוץ, טראומות או שאלות שמכסות עליה, והתפקיד שלנו הוא להסיר את הכיסוי ולגלות מחדש את המצולות.
עוד באתר:
בין אמונה לידיעה אם האמונה היא טבעית, מהו אם כן הציווי של הרמב"ם? כאן טמון חידוש עצום. הרמב"ם אינו משתמש רק במילה להאמין אלא במילה לידע- לדעת שיש שם מצוי ראשון. המצווה היא לא על עצם קיומה של האמונה השקטה בלב, אלא על החובה להפוך אותה לכוח מודע ומנהיג בחיים. אדם יכול להאמין באלוהים ובכל זאת לגנוב, כפי שהגמרא אומרת על הגנב שמתפלל לה' רגע לפני המחתרת. האמונה קיימת אצלו, אבל היא לא דעת; היא לא חלק מהמודעות שמנהלת את המעשים שלו באותו רגע. העבודה שלנו היא להפוך את האינטואיציה לידיעה חיה.
ההוכחה ההיסטורית שלא ניתן לשחזר כדי לתקף את האמונה הזו ולהפוך אותה לידיעה מוצקה, התורה מפנה אותנו למעמד הר סיני. זהו אירוע ייחודי בהיסטוריה האנושית- שום דת אחרת בעולם, לא הנצרות ולא האסלאם, לא העזה לטעון להתגלות אלוקית מול מיליוני אנשים. תמיד מדובר באדם אחד שראה משהו במערה או בחלום, וביקש מאחרים להאמין לו. משה רבנו מבטיח בפרשת ואתחנן שאירוע כזה לא יישמע לעולם מקצה השמיים ועד קצה השמיים- ועד היום, מעל 3,300 שנים אחרי, הוא עדיין צודק. העדות הזו, שעוברת מאב לבן על אירוע המוני, היא העוגן הרציונלי של האמונה שלנו.
המשימה שלנו- להפוך אמונה לראייה האתגר הגדול הוא להביא את האמונה מהרובד המופשט אל המציאות היום יומית. יוסף הצדיק עמד בניסיון הקשה ביותר בבית פוטיפר רק כאשר נראתה לו דמות דיוקנו של אביו. ברגע ההוא, האמונה הפכה לראייה; הוא הרגיש שאלוקים נמצא שם איתו בחדר. המצווה הראשונה בתורה קוראת לנו ללמוד, לחשוב ולהעמיק באמונה עד שהיא תהיה ברורה לנו כמו השמש שזורחת בחוץ. המטרה היא לקחת את האמונות הגדולות ולשאול- איפה זה פוגש אותי בסלון ובחדר השינה? זוהי עבודת הדעת שמחייה את היהודי בכל יום מחדש.
