“שמעתי ששיא השמש היא בעצם צל”. המשפט הזה שהתנגן ברכב, הפך לציר המרכזי של השיחה בין אפרת ברזל לענת קלו לברון. “יש דברים שהלב מבין”, אמרה קלו לברון, “ואנחנו לא חייבים להסביר אותם בראש. לפעמים החוכמה היא להסכים להיות פגיעים”.
כדי להסביר מהי פגיעות אמיתית, ביקשה ענת בקשה לא שגרתית מהמאזינות: “אל תעודדו אותי”. לדבריה, עידוד אוטומטי משטיח רגש. “רגש הוא כמו גל. אם נותנים לו 90 שניות להיות – בלי להילחם בו ובלי לברוח ממנו – הוא עובר. אנחנו חיים בעידן שמפחד מפחד ומפחד מעצב. אבל דווקא הלהישאר עם הדבר הוא שמפתח חוסן”.
ההבחנה הזו הובילה לאחת הנקודות המרכזיות בשיחה: ההבדל בין רחמים עצמיים לבין חמלה. “האויבים הכי גדולים של חמלה הם רחמים וויתור”, הסבירה. “חמלה לא אומרת ‘לא נורא’ ולא אומרת לשקוע במסכנות. חמלה אומרת: בואי נהיה רגע עם הדבר הזה – עם הכאב ועם העצב – בלי להלקות ובלי לטייח”.
עוד באתר:
הרגע המטלטל בשידור הגיע כשענת שיתפה בסיפור אישי שנשאה עמה למעלה משני עשורים. בתה הייתה תינוקת וחלתה. “הייתה רופאה מאוד קשוחה ומבהילה. תוך כדי טיפול היא אמרה לי: ‘תוציאו אותה החוצה’. ואני יצאתי”.
ואז הוסיפה: “אני לא נושמת גם 22 שנה אחרי. יש בי קול שאומר: איך עשית את זה? איך הסכמת לצאת מהחדר ולהשאיר אותה לבד? ירדתי על הברכיים והצצתי דרך חור המנעול”. את הסיפור הזה, לדבריה, קברה עמוק. עד שישבה יום אחד מול אם אחרת, שהתביישה בסיפור דומה. “ואז הבנתי – זו המתנה שלי. כשאנחנו מוכנים לראות איפה לא היינו מושלמים, אנחנו נותנים לאחרים אישור להיות אנושיים”.
לדבריה, הפגיעות אינה חולשה. להפך. “מי שפגיע הוא הכי חזק בעולם. רק אדם עם חוסן אמיתי מסוגל להגיד: טעיתי. אני לא מושלמת”.
השיחה גלשה גם למנגנוני ההגנה שאנחנו מפתחים בילדות. “ילד לא יכול להישאר עם פגיעות”, אמרה ברזל. “אז הוא ממציא פתרון”. ענת הוסיפה: “אנחנו מפתחים חיזוקים מדומים – ריצוי, כעס, מרידה, קורבנות, עלבון. הקול השופט שנולד בגיל שלוש ממשיך איתנו כל החיים ומספר לנו שאנחנו לא בסדר”.
הבעיה, לדבריה, היא שהמנגנונים שהצילו אותנו בילדות – מפסיקים לשרת אותנו בבגרות. “אנחנו מבזבזים את כל האנרגיה על הלקאה פנימית. וכשאנחנו מלקים את עצמנו – לא נשארת אנרגיה לתיקון אמיתי”.
אחת הדוגמאות האישיות שהביאה ענת הייתה שגיאות הכתיב שלה. “פיתחתי אינסוף טכניקות שלא יגלו שיש לי שגיאות כתיב. זו הייתה בושה איומה. היום זה התכשיט שלי. אני הולכת לבתי ספר ומדברת על זה. אין דבר כזה שאסתיר את זה”.
לדבריה, זהו “מסע הגיבור” שכל אדם עובר. “הגיבור של הסיפור תמיד פגום. משהו קורה לו, הוא יוצא למסע, חוזר הביתה שונה – והשוני הוא שהוא מצליח לקחת את הבושה ולהפוך אותה לתכשיט”.
ענת הציעה שלושה עוגנים מעשיים לחמלה עצמית:
- אנושיות משותפת – “אני לא לבד”. הידיעה שעוד אנשים חווים את אותם רגשות מפחיתה בדידות ומאפשרת למידה.
- קשיבות – לשים לב לקול הפנימי המלקה. “לפני שאנחנו מחפשים מה קרה בחוץ, לשאול: מה אמרתי לעצמי עכשיו?”
- חסד לעצמי – לא רחמים ולא ויתור, אלא עיניים טובות. “חמלה אומרת: אני איתך, ואנחנו נעבור את זה ביחד”.
כדי להביא חסד לעצמנו, הסבירה, צריך להגיע לרגע הפגיע שמתחת לכעס ולביקורת. “כשהצלחתי לראות שם את הילדה המבוהלת שפחדה שלא יאהבו אותה – לזה יכולתי לתת חמלה”.
ברזל הוסיפה תובנה על “שיטות הישרדות” שפיתחנו בילדות – פתרונות יצירתיים שנועדו להימנע מפגיעות. לדבריה, העבודה האמיתית מתחילה כשמזהים את ה”מעבר” הזה: הרגע שבו אנחנו בורחים מהכאב ומפעילים את הדפוס המוכר. “כשאתה עולה על הלולאה הזו בזמן אמת – אתה פתאום בן חורין”.
ענת סיכמה: “זה תהליך של חיים. ניפול לבור שוב ושוב, ואז יום אחד נזהה אותו, נעצור לידו, ולבסוף נלך ברחוב אחר. פגיעות היא לא חולשה. היא עוצמה. היא היכולת להבין את עצמנו ולספר את הסיפור שלנו בלי להתבייש בו”. במילים אחרות, לפעמים דווקא הצל מגלה לנו את עוצמת השמש.
האזינו לדברים המלאים בתוכנית 'עומקא דליבא' בהגשת אפרת ברזל ב'קול חי':
