בהשראת ט"ו בשבט בוחרת אפרת ברזל לחזור אל עץ אחד, שעמד פעם שני בתים מימין לבית הוריה – עץ ממשי, עם שורשים שהרימו את המדרכה וענפים שהטילו צל רחב. היום ניצבת שם וילה סגורה בתריסיה. העץ איננו. אבל מה שצמח מתחתיו – חי ופועם.
ברזל מתארת זיכרון ילדות, אולי מגיל חמש או חמש וחצי. הערה אחת חדה של מבוגר – אמא, אבא, סבתא, או המטפלת בלומה – הספיקה כדי להצית עלבון קטן ועמוק. משפט על ארון מבולגן, על ילדה ש"לא יסדרו לה", עורר בה גוש בכי בגרון – והחלטה. בלי דרמה, בלי להודיע לאיש, היא ארזה תיק אוכל קטן: במבה של אוסם, מימייה, ויצאה לדרך.
המרחק היה זעום – שני בתים בלבד – אך עבור ילדה קטנה זו הייתה התרחקות של ממש. מתחת לעץ ההוא פתחה את החטיף בתחושת מסוגלות, וישבה. מה בדיוק קרה שם? לא אירוע גדול, לא נאום. אלא תהליך פנימי שקט: תכנון מחשבתי, תחושת בדידות לצד עצמאות, כניסה חגיגית אל העולם הסודי של "אני כבר אסתדר לבד". אל שיטה.
עוד באתר:
היא חיכתה שמישהו ישים לב. שיחפשו. שיבינו שנעלבה. שאי אפשר לסדר ארון גבוה כשחולצה אחת מפילה ערימה שלמה. איש לא בא. אחרי ארבע או שש דקות חזרה הביתה. לכאורה, אפיזודה זניחה. למעשה – רגע מכונן.
מתחת לעץ צמחה "שיטה". חז"ל מכנים זאת "שטות" – לא כטעות מגוחכת, אלא כמהלך נפשי לא מודע. כולנו, כותבת ברזל, פיתחנו בילדותנו מנגנוני הישרדות מתוקים ויצירתיים. פתרונות פרטיים לרגעים של כאב או אי-הבנה. הם עבדו. הם הגנו. ולכן נשארו איתנו.
אלא שהזמן חלף. העץ נעקר. הילדה גדלה. והשיטה – זו שנולדה מתוך עלבון רגעי – ממשיכה לפעול גם כשהנסיבות השתנו. בסדנאות נשים שבהן היא יושבת היום במעגל, כל אחת מספרת על "שיטת השטות" שלה: המנגנון הנסתר שמסתתר עמוק באישיות, לפעמים מציל – ולפעמים מסבך, יוצר מריבות, מרחיק.
ט"ו בשבט מזמין חשבון נפש של צמיחה. לא רק של אילנות שבחוץ, אלא של שורשים פנימיים. אולי, מציעה ברזל בעדינות, כשכבר אין עץ לחזור אליו – אפשר להודות לשיטה שהצילה אז, ולבחור במודע אם היא עדיין משרתת אותנו. ואם לא – להחליף אותה.
האזינו לטור המלא מתוך 'עומקא דליבא' בהגשת אפרת ברזל ב'קול חי':
