עומקא דליבא

לא רק פורים: הסוד מאחורי המסכות שאנו עוטים בכל יום

רובנו בטוחים שאנחנו צריכים להשתנות, אבל מתברר שהמטרה האמיתית היא להתגלות. מסע פורימי אל התחושות שחיות בתוך הגוף שלנו, אל הפסיביות שמנהלת אותנו ואל הרגע שבו אנו מסכימים להשיל את המסכות

אפרת ברזל

ז' באדר תשפ"ו, 24/02/26 10:57 עודכן: 10:57

א+

א-

אנחנו חיים חיים שלמים מאחורי מה שהלטינים כינו פרסונה. מילה שנשמעת כמו אישיות, אבל המשמעות האמיתית שלה היא מסכה. כל השנה אנחנו עוטים על עצמנו דמות שמגנה עלינו, דמות שסיגלה לעצמה התנהלויות שהבנו שכדאי לנו לאמץ מול חברים, הורים או מורים. אבל ככל שאנחנו מסתתרים יותר, אנחנו מאבדים את הקשר עם הנשמה שלנו שעומדת ומדברת אמת. בשיחה כנה באולפן 'קול חי' שיתפה אשת הטיפול מימי קליין את אפרת ברזל בתהליך העמוק שבו אנחנו לומדים לפשוט את המסכות ולמצוא את השמחה האמיתית, זו שמרגישים ממש בתוך הגוף.

קליין פתחה בווידוי אישי שנוגע בבטן הרכה. "מאז שאני ילדה, לא הרגשתי באמת שמחה," היא שיתפה. "הרגשתי שיש רגע, יש אירוע משמח. ואז יש עוד אירוע משמח, אבל כאילו, זה כאילו כמו שנייה שחולפת. חשבתי תמיד שהנשמה שלי כזאת היא מיסוד העפר, ויש לה הרבה עצבות, והיא לא מצליחה לשמוח." התחושה הזו ליוותה אותה גם במהלך שנות הכשרתה המקצועית הרבות. היא עברה התמחויות, טיפלה באנשים וראתה תהליכים יפים קורים בקליניקה, אך מול עצמה הרגישה שזה פשוט לא קורה. "ממש הייתי עסוקה בלחקור את הנושא הזה," סיפרה קליין, "לא מצאתי את הנקודה העמוקה איך להיות שמחה, ואיך לעזור לאנשים להרגיש בעומק של החיים, מה זה שמחה."

התפנית המחשבתית שלה הגיעה מתוך הבנה חדשה על מטרת הטיפול הנפשי. "לפני כמה שנים הבנתי שאנשים לא באים אליי לטיפול להשתנות," הסבירה קליין וניפצה את המיתוס המוכר. "אנשים הולכים לטיפול כי הם רוצים להשתנות, אבל לאט לאט הבנתי שאנשים באים אליי להתגלות. להתגלות למהות העמוקה שהם באו איתה לעולם." ההבנה הזו הובילה אותה למסע אישי של גילוי, שבו היא פגשה את המקומות שבהם התביישה והתחילה לשאול את עצמה מתי באמת הרגישה שמחה בגוף. התשובה התבררה טמונה דווקא בחופש להיות טבעי, כמו ילד שלא מבקש רשות ולא מתנצל על קיומו.

ברזל הדגימה את החופש הזה מתוך חייה, בסיפור פשוט של נסיעה משפחתית ברכב. ויכוח שגרתי על זמני הגעה באפליקציית הניווט הוביל להערה ביקורתית מצד בעלה. במקום לבלוע את העלבון ולעטות את מסכת האישה הבוגרת והמאופקת, המילים פשוט יצאו לה מהפה בטבעיות של ילדה פגועה. "כועסים עליי," היא אמרה בקול רם. התגובה הישירה והחשופה הזו פירקה את המתח מיד וגרמה לבעלה לפרוץ בצחוק. ברזל הסבירה את התובנה שנולדה שם: "שמחה היא לא בהכרח משהו שמח, היא משהו שאתה מצליח להיות. זה שימח אותי, היכולת להביע את עצמי החוץ, אז משמח אותי." קליין זיהתה בסיפור הזה את ליבת העניין וציינה כי דווקא היעדר העכבות והיכולת להיות חשופה ללא החשש מה יגידו, הם שמייצרים את אותו חופש פנימי.

החיפוש אחר הגילוי הפנימי הוביל את קליין להתבונן בדמותה של אסתר המלכה. בתחילת המגילה אסתר מצטיירת כדמות פסיבית לחלוטין. "ותילקח אסתר, ואני לא נקראתי, הכל היה סביל. היא פסיבית," ניתחה קליין את התחושה המוכרת לאנשים שמרגישים שהחיים קורים להם. "כמה אנשים וגברים מסתובבים בעולם, סוחבים. אין, אין לי מה לעשות, לא קראו לי, לא אמרו לי. דחייה כזאת, אני לא משמעותית." אבל אז מגיע הרגע שבו מרדכי מציב בפניה מראה כשהוא אומר לה ומי יודע אם לעת הזו הגעת למלכות. קליין הסבירה שמרדכי לוקח את המצב והופך אותו לאקטיבי, דורש ממנה להבין את התפקיד שלה ברגע הזה, ושם נופל האסימון שלכל אדם יש שליחות בתוך השבר הפרטי שלו.

ההחלטה להפסיק לברוח ולעמוד מול המציאות דורשת כוחות, אך כפי שהדגישו השתיים, היא אינה שוללת את הכאב ואת החולשה האנושית. "זה לא אומר לא לבכות ולא לכאוב," הבהירה קליין. "אני מרגישה שיש צורך לבכות ולהרגיש ולחוות דרך הגוף. ולתת מקום לרגש, אבל עד התהום, ממש לתת לו את כל הנוכחות. ובו הזמנית לפעול ולעשות את מה שנדרש." זוהי למעשה המהות של הסרת המסכה, להפסיק להעמיד פנים שהכל מושלם, להכיר בפציעות, ודווקא משם לשאוב את הכוח לקום ולקחת אחריות. כי השמחה מחכה במקום שבו אנו מסכימים לגלות באמת מי אנחנו.

האזינו לתוכנית המלאה והמרתקת, 'עומקא דליבא' בהגשת אפרת ברזל ב'קול חי':