לא רציתי לעלות לקבר של אבא, מה שגיליתי שם הפתיע אותי

יש דברים שאדם לא מצפה לגלות על עצמו.
בטח לא ביום השנה לפטירת אביו.
אתמול היה יום האזכרה של מו"ר אבי זצ״ל, הרב מנחם אטינגר.
ואני רוצה לומר את זה פשוט:
לא רציתי לעלות לקבר.
לא כי לא היה אכפת לי.
דווקא בגלל שהיה אכפת מדי.
כל השבוע דחיתי את זה.
מצאתי סיבות. תירוצים. עומס. עייפות. זה היה נראה כמין התחמקות כזו.

ואז בעקבות סיטואציה אחרת שקרתה לי במהלך השבוע ותרגיל מרתק שעשיתי עם עצמי פתאום הבנתי- לא פחדתי מהקבר.
פחדתי מהרגע שבו אשאר לבד עם הגעגוע.
כי מול קבר אין תפקידים.
אין תומך אין נתמך.
אין שיחה.
אין תגובה.
יש רק אתה… והלב שלך.
והלבד הזה הוא מקום שפשוט אני לא רוצה לפגוש,
ואז, בשידור, קרה משהו שלא תכננתי,
נכנסתי לאולפן לפתוח את תוכנית בית נאמן.
ופתאום מצאתי את עצמי אומר את מילים “ה׳ שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך.”
תוך כדי שאני אומר את הפסוק, שאלתי את עצמי:
מה קורה לי עכשיו? מה קרה שהיום בחרתי לפתוח בפסוק הזה,
ואז נפל האסימון.
אותו רגש שמנע ממני לעלות לקבר היה גם ביני לבין בורא עולם.
לפעמים אדם לא מתרחק מהאמונה.
הוא מתרחק מהרגע שבו הוא נשאר לבד מול האינסוף.
כי קרבה אמיתית תמיד חושפת משהו עדין ופגיע בתוכנו.
וברגע שהסכמתי להרגיש את הבדידות, קרה דבר מוזר:
לא התרחקתי.
רציתי להתקרב.
עליתי לקבר לא כי הכאב נעלם,
אלא כי כבר לא ברחתי ממנו.
ודווקא שם נולד חיבור חדש.
ואז הבנתי: זה לא סיפור על אבא. זה סיפור על זוגיות.

התרגיל — ניקיון פנימי
הסיפור הזה נוגע גם בזוגיות,
בואו נצלול כעת לתרגיל מרתק שגם אתם תוכלו לזכות למתנה של החיבור העמוק הזה שאליו ניתן להגיע.

עוד באתר:

מרגש במיוחד

חשב שזהו בנו של הקשיש, התשובה הייתה מטלטלת

קובי סגל

אויבים מבפנים

"תשכב על הרצפה": ערבים תכננו פיגוע ירי בצפון

קובי פינקלר

נמשך 6 דקות

1:0 להפקה: המאזין שהשאיר את קובי ברומר בהלם

קובי ברומר

ניסיון נואש

צפו: השב"חים אותרו כשהם דחוסים בתוך הבגאז'

שמעון כץ

מתנה ממני
ואני יגיד מראש גם לכם הקוראים כאן באתר 'אמס'
🎁 אנחנו לוקחים כניסה לכנס 180 ש"ח,
כל מי שיעשה את התרגיל וישתף יקבל ממני כניסה במתנה לכנס הקרוב.

עצור רגע.
שאל את עצמך, שאלי את עצמך:
מה הם הקוצים שלך,
איזה רגש אני הכי משתדל/ת לא להרגיש?
בדידות?
דחייה?
חוסר ערך?
פחד שמשתלטים עליי?
אל תפתור.
רק שים לב:
איפה אני מרגיש את זה בגוף?
קח נשימה…
ואמור בשקט:
“אני מוכן להיות איתך רגע.”
בלי לברוח.
בלי לתקן.
כי הריפוי לא מתחיל כשאנחנו בורחים מהרגש או מנסים לשנות אותו,
אלא כשאנחנו מפסיקים לברוח ממנו.
והעומק האמיתי אנחנו כמעט אף פעם לא בורחים מהרגש.
אנחנו בורחים מהמפגש איתו.

וכאן תוסיפו שאלה נוספת:
איזה שריון אני לובש כדי לא לפגוש אותו?
השריון נולד כדי להציל אותנו.
אבל עם השנים הוא גם מונע מפגש.
והדרך אינה לשבור אותו.
אלא להכיר לו תודה.
להבין על מה שמר.
ואז להסכים להיות עם שניהם יחד:
עם ההגנה…
ועם הלב שמתחתיה.
ושם מתחיל שינוי.
שם נולדת קרבה.
בזוגיות.
בתוך עצמנו.
ולפעמים גם מול בורא עולם.

ואם הרגשת שזה מדבר אליך…
אולי גם את/ה מכיר את זה:
אנשים נפתחים אליך בקלות אבל אתה עדיין מחפש את המקום שלך באמת.
יש בך עומק ורגישות אבל אין דרך ברורה לממש אותם.
אתה רוצה משמעות, לא רק תפקוד.
או שאתם סתם רוצים פשוט להקפיץ את הזוגיות שלכם צעד אחד קדימה
בכנס שמתקיים מחר יום רביעי ח' אדר נעבוד בדיוק על המקומות האלה דרך תהליך חווייתי של מערכות יחסים ופסיכודרמה מבוססת מובחנות.

🔥 כנס מיוחד | ירושלים
🗓 יום רביעי ח' אדר 25/2 | 17:00
👥 בהפרדה מלאה
🎟 180 ₪, ולמי שעושה את התרגיל ומשתף אותנו הכניסה במתנה .
📲 053-2-900-200
[email protected]

מחכה לפגוש אתכם,
אריה אטינגר