מי הם מצרי הורמוז: חשיבות היסטורית, משמעות ותרחישים

"כל תנועה ימית דרך מצרי הורמוז אסורה! לכל ספינה מכל סוג שהוא אסור לעבור דרך מצר הורמוז עד להודעה חדשה. כאן צי משמרות המהפכה. סוף". ההודעה הזו ברשתות הקשר הימיות הבינלאומיות שעוברות במפרץ הפרסי בישרה לעולם על אבן דרך משמעותית בסבב השלישי בין ישראל לאיראן.

סגירת מצרי הורמוז היא אירוע משמעותי ומכונן שמציב אותנו בפני צומת דרכים שאליה רוצים האיראנים להוביל את העולם; זהו אירוע שמטלטל את השווקים הבינלאומיים, שגורם לעליית מפלס חרדה קיומי ברחבי הגלובוס ושנועד לגרום לטראפ להרים דגל לבן ולעצור לפני שיסיים את מטרות המלחמה ולפני שיחסל אחת ולתמיד את שאריות משטר הרשע האיראני.

מיצר הורמוז הוא מיצר ים טבעי המקשר בין האוקיאנוס ההודי, הים הערבי ומפרץ עומאן אל המפרץ הפרסי. זהו אחד המעברים הימיים החשובים ביותר בעולם והמעבר הימי החשוב ביותר בעולם מבחינה אנרגטית. בקטע הצר ביותר שלו, רוחבו עומד על 34 קילומטרים ובקטע הרחב ביותר על 95. הוא קרוי על שם האי הורמוז הנמצא בצידו המזרחי, ליד שטחה של איראן ולאורך פיתול המיצר נמצאים עוד כמה איים.

כעשרים אחוזים מתפוקת הנפט העולמי וכשליש מתעבורת הנפט הימית הבינלאומית עוברים בו ומכאן חשיבותו הרבה. למעשה הנפט של חמש מתוך עשר מדינות ייצור הנפט הגדולות ביותר – סעודיה, עיראק, כוויית, איחוד האמירויות ואיראן – משייטות דרכו, ומכאן שחסימתו היא בעלת משמעות קריטית לכלכלות בכל מקום שהוא. לצד אלו גם בחריין, יצרנית נפט קטנה יותר חייבת את המעבר וכך גם קטאר – יצואנית הגז השלישית בגודלה בעולם (שמשם מגיע עושרה הגדול).

אך בעוד איחוד האמירויות וסעודיה בנו תחליפים חלקיים, יתר הכלכלות לא השכילו לעשות זאת והן תלויות לגמרי במעבר במצר.

עם כינון משטר האייתולות האיראני בתקופה המהפכה האיסלמית באיראן לפני קרוב לארבעה עשורים, הבינה סעודיה שהמשטר באיראן עלול לחסום את המצר ביום מן הימים והחלה להניח צינורות ממזרח סעודיה למערבה – לנמל ינבוע שלחופי הים האדום. האמירתים הלכו בדרכם לפני כשני עשורים והניחו צינורות שעוקפים מדרום את המצר ומגיעים לעיר הנמל שבאמירות פוג'יירה.

למרות זאת מדובר במשהו לא מספק לחלוטין. ראשית, כי הצינורות לא בנויים להעביר תכולה כה רבה, ושנית, כי הנמלים שמהם תיכננו שתי המדינות ליצא את הנפט בדרך עוקפת נמצא בסכנת תקיפה של החות'ים. אגב, יש האומרים כי החות'ים מחכים בדיוק לרגע הזה: לתקוף את נמל ינבוע ואת הנמל בפוג'יירה ברגע שהללו ינסו להוציא דרכם נפט. גם העובדה שהצינורות חשופים בחלק ניכר מהדרך הארוכה הופכות אותם ליעד לתקיפות חיצוניות.

מיצרי הורמוז היו מאז ומתמיד מקום חשוב, גם בעידן שלפני גילוי הנפט והשימוש הנרחב בו בעולם התעשייתי. האימפריות הפרסיות הקדומות שלטו עליו משך אלפי שנים ורק לפני כמה מאות שנים החלו שבטים שהתגוררו בצד הערבי של המיצר – שבטים שמאוחר יותר הקימו את 'איחוד האמירויות הערביות' לשלוט בו ולטעון לבעלות עליו.

 

כמו במקרים אחרים, גם במקרה הזה מי שלטשה עיניים לאזור החשוב ואף שלטה בו משך עשרות בשנים הייתה בריטניה האימפריאליסטית. למעשה, עד לפני 55 שנה, עד שעומאן הסירה מעליה את עול השעבוד של הבריטים, הללו השתלטו צבאית על שלשה איים מרכזיים השולטים במיצר – טונב הגדול, טונב הקטן ואבו מוסא. עם נסיגתם מהאזור השתלטו עליו האיראנים ופרט מעניין בהקשר זה הוא שההשתלטות האיראנית התרחשה בסוף שנות הששים ותחילת שנות השבעים למניינם – כלומר בתקופה השאה, וכמה שנים לפני המהפכה במדינה.

כך או כך, העימות סביב זהות האי אבו מוסא הוא נדבך משמעותי במאבק בין איחוד האמירויות לבין איראן. האמירויות טוענות כי הן הבעלים האמיתיים למרות קרבתו לשטח איראן, שכן הם שלטו בו לפני הגעת הבריטים לאזור. האיראנים טוענים שהשטח שייך להם מבחינה היסטורית ולראיה מציגים את השליטה בו כבר בתקופת האימפריה הפרתית והסאסאנית הקדומות. לדבריהם, השליטים הערביים שניהלו את האיים במאתיים השנים האחרונות היו נתינים פרסיים ועשו זאת בהסכמת הממשלים האיראנים השונים.

מדינות ערב, בדגש על המפרציות טוענות כמובן כי הצדק נמצא עם איחוד האמירויות אבל זה לא עזר להן. האמירויות מנסה זה שנים ארוכות לנהל מאבק משפטי בינלאומי כדי להביא להפסקת השליטה האיראנית אבל הדבר לא הבשיל לכדי החלטה. גם דיונים במועצת הבטחון באו"ם, שהוצעו לפני עשרות בשנים נדחו ועדיין לא התקיימו. ככה זה כשלא מדובר בישראל.

אגב ישראל וההקשר שלה למאבק על השליטה באיים: לפני כחמש עשרה שנה עורר שר החוץ של האמירויות סערה כאשר השווה את הכיבוש האיראני באבו מוסא "לכיבוש הישראלי על שטחים ערביים", והאיראנים נפגעו עד עמקי נשמתם מההשוואה.

בשורה התחתונה, שליטתם של האיראנים במצר הורמוז מוחלטת. האיים שבשטחו, שבהם נמצאים כמה בסיסים איראניים מחופרים היטב, רק עוזרים להגביר את אחיזתם במצר, אבל גם בלעדיהם שליטתם במצר אבסולוטית. במסגרת זו הם זרעו לאחרונה את מימי מצר הורמוז במוקשים ימיים, ויש להם גם אפשרות לירי טילים מדויק, שיגור ספינות מתאבדות מהירות או שיגור רחפנים ומל"טים לעבר ספינות שינסו לנוע בו. האיראנים התכוננו לרגעים האלו שנים רבות וערכו אימונים רבים לקראת מתאר שכזה, שהיה נראה דמיוני ותלוש מהמציאות, וביצעו ניסויים של ירי טילים קרקע-ים מדויקים לעבר ספינות שהוצאו משימוש שהוצבו באזור.

לחסימת המצר לשייט יש כמובן החלטות בשטח כאשר מחירי הנפט הגלובליים זינקו בחדות. מומחים כלכליים טענו השבוע כי מדובר במשבר הנפט הגדול בהיסטוריה מאז שנות השבעים, ואילו לפי 'קבוצת גולדמן זקס' – בנק ההשקעות הגדול בעולם, מדובר במשבר האנרגיה הגדול ביותר בהיסטוריה. משבר הנפט הגדול בשנות השבעים, רק נזכיר היה בעקבות הטלת אמברגו נפט מצד היצרניות הגדולות בגלובוס – סעודיה, כווית, עיראק ויתר המפרציות על ארה"ב, קנדה, בריטניה, יפן והולנד בעקבות תמיכתן בישראל במלחמת יום הכיפורים.

האמברגו ההוא הוביל למשבר גדול ולמחסור חמור באנרגיה במערב, לעלייה חדה במחירי הנפט, לקריסת שווקים ולשינוי הרגלי הצריכה של האזרח הקטן.

המשבר כעת חמור אף יותר, כאמור, כאשר מחירי הדלקים והגז האמירו מיידית בכלל השווקים כתוצאה מהמחסור בשוק. ההערכה היא כי יותר ממאתיים מכולות שמשנעות נפט וגז תקועות בעמקי המפרץ הפרסי מבלי יכולת לחצות דרומה את המצרים, והתוצאה ניכרת בשטח. בארה"ב עלו מחירי הבנזין והסולר בכ-15% וכך גם במדינות באירופה ובאסיה. באירופה זינק מחיר הגז בחמישים אחוזים מאז תחילת חסימת המצרים ולפי אנליסטים מהשבוע, היקף השיבוש העולמי גדול פי 17 ממשבר הנפט הקודם – כאשר רוסיה תקפה את אוקראינה ומנעה מאירופה לקבל דלקים וגז, לפני ארבע שנים. עוד לפי אנליסטים, המצב במפרץ הביא לריקון מהיר של מלאים ולמצב שאותו הם מכנים "השמדת ביקוש", וכי הנתיבים החלופיים של סעודיה והאמירויות לשנע דלק בדרכים עוקפות מניבים תוצאות דלות מאוד, בעיקר בשל מחסור במכולות נפט זמינות לשימוש.

התרחיש שקורה בשטח בימים אלו כונה בעבר על ידי בכירים בתאגיד מודי'ס כ"סיוט מוחלט" וכאירוע בכל "השלכות גלובליות קטסטרופליות". אבל מה שהיה נראה אז כתרחיש אימה שספק רב אם יתממש בשל חריפותו קרם עתה עור וגידים והפך למציאות שחייבים להתמודד איתה.

עוד בזווית האירופית – נשיאת הנציבות האירופית אורסולה פון דר ליין חשפה בשבוע שעבר כי העלייה במחירי הגז והדלק בעשרת הימים ‏הראשונים של המלחמה כבר עלתה למשלמי המיסים האירופים שלשה מיליארד אירו בעבור חלופה של דלקים ‏מאובנים.‏ בו בזמן, בגרמניה מדווחים כי האפליקציה השימושית ביותר הפעילה במדינה בשלשת השבועות האחרונים היא זו שמנטרת את תחנות הדלק הזולות ביותר בסביבתו של כל מי שמחזיק בהן, שהממשלה הגבילה את בעלי התחנות ואוסרת עליהם להעלות את מחירי הדלק יותר מפעם אחת ביום, ושגרמניה, המחזיקה ברזרבות נפט ל-90 יום במתקני אחסון בצפון המדינה, הודיעה שתשחרר כ-20 אחוזים מהן – פי שלשה מהרזרבות ששחררה בעת תחילת המלחמה באוקראינה שהכניסה אותה לסחרור אנרגטי ממושך למדי.

מעניין לציין כי למרות שארה"ב היא יצרנית הנפט הגדולה ביותר על פני כדור הארץ ואין לה כל צורך בנפט הזורם מהמפרץ הפרסי, עליות המחירים משפיעות גם עליה, וזאת כיוון שמחיר הנפט נקבע על ידי ביקוש והיצע גלובליים. גורמים במשק האנרגיה האמריקאי אמרו כי "כשיש שיבוש, מחירה של על חבית נפט בעולם מתייקרת" והתוצאה ניכרת בשטח. הבעיה האמריקאית חריפה אף יותר כיוון שבארה"ב אוהבים לנסוע ברכבים אימתניים וזוללי דלק. זאת, לצד העובדה שמדובר באומה שנמצאת בדרכים הרבה יותר מהאירופאים או האסיאתיים, מגדילה את הלחץ עוד יותר. מחירי הנפט משפיעים כמובן גם על טיסות, אבל גם על מחירי השינוע, החקלאות והתעשייה וכל המשק מוצא את עצמו מתייקר בשל זאת.

בכל מקרה, כיוון שלדברי האיראנים המצרים כבר מוקשו הרי שייקח שבועות כדי לפנות אותם והמשבר צפוי להימשך על פני שבועות ארוכים; מה גם, שאף לאחר פינוי המוקשים עדיין נותרנו עם סכנות ביטחוניות אחרות לספינות שינועו באזור, כמפורט לעיל.

מבחינת טראמפ מדובר בכאב ראש לא קטן שכן מחיר הדלק בארה"ב הוא מדד כלכלי משמעותי מאוד. כיוון שבעוד חצי שנה תיגש ארה"ב ל'בחירות האמצע' יש בצעד האיראני כדי להכאיב לטראמפ במקום הכי רגיש שלו.

לכן, אליבא דאמת אין בפניו כעת הרבה ברירות. האופציות הריאליות הן או כניעה – כלומר הפסקת המלחמה והגעה עם המשטר האירני הנוכחי להסכם, או שתי אופציות צבאיות: בניית ברית צבאית שתגן על המצרים ותלווה ספינות שירצו לעבור בה, או כיבוש קרקעי של האיים האמורים לעיל בתוככי המיצר וכן את אזורי החוף האיראנים השולטים עליו.

למרות שלהיכנע היא הדרך הקלה ביותר, טראמפ לא מגלה סימני שבירה וזה נס בפני עצמו. הוא ניסה בשבוע האחרון לבנות קואליציה רחבה בשיתוף בנות ברית מאירופה, אך הללו אכזבו אחת אחרי השנייה, והתגלו כבנות ברית לשעבר. משענת קנה רצוץ של מדינות שעבר עליהן הכלח ושמנהיגיהן הרופסים חוששים מלהתעמת עם הסכנה.

העובדה הזו מתסכלת מאוד. גם כי אותן מדינות סובלות באופן חריף ומיידי מעליית מחירי האנרגיה, וגם כי טראמפ עמד לצידן מול רוסיה ובמימון ברית נאט"ו שנועדה להגן עליהן מהדוב הרוסי. כשאמריקה צריכה עכשיו את עזרתן בחזרה, הן מפנות עורף.

הנשיא האמריקאי שפך השבוע אש וגופרית על מנהיגי אירופה ואמר: "רוב 'בנות בריתנו' בנאט"ו הודיעו לארה"ב כי אינן רוצות להתערב במבצע הצבאי שלנו נגד משטר הטרור של איראן במזרח התיכון, למרות העובדה שכמעט כל מדינה הסכימה בתוקף עם מה שאנחנו עושים, וכי לאיראן, בשום צורה או אופן לא יהיה נשק גרעיני. עם זאת איני מופתע מפעולתם משום שתמיד ראיתי בנאט"ו, שם אנו מוציאים מאות מיליארדי דולרים בשנה על הגנה על אותן מדינות, כביש חד סטרי – נגן עליהן אך הן לא יעשו דבר למעננו, במיוחד לא בעת צרה".

למרות האכזבה, הוא לא ממהר להרים ידיים. לפני כשבוע וחצי אמר טראמפ שגם אם מחירי הנפט יזנקו בתקופה הקרובה, מדובר במחיר קטן שהוא מוכן לשלם עבור שלום ובטחון העולם. הוא גם יודע שעד בחירות האמצע המחירים ירדו שוב והדבר יתפרש בסופו של דבר כניצחון שלו.

בצד הטכני מי שתצטרף לברית שכזו, על שלל פעולותיה היא כמובן ישראל וסביר להניח שגם מדינות המפרץ שכלכלתן נפגעת כעת מידי יום מהשלכות ההשתלטות האיראנית על המצר. מדינה מעניינת ששוקלת להצטרף לברית היא דרום קוריאה – אחת הכלכלות החזקות בעולם שחייבת בדחיפות את הנפט לצורך התעשייה שלה. אפ תעשה זאת היא תתקע אצבע בעין של שכנתה הצפונית, בעלת הברית מספר אחת של שלטון הרשע האיראני.