המציאות הביטחונית בבני ברק, עם אזעקות בלתי פוסקות ונפילות רסיסים רבים מאוד דווקא בעיר התורה והחסידות, הפכה את הלילות לסיוט עבור משפחות רבות. במאמר נוקב הבוקר ב'המודיע' נתחה ביקורת קשה על תופעה רגישה. ילדים קטנים נאלצים לרדת למרחבים המוגנים באמצע הלילה כשהם "מפוחדים, מזמזמים וחוזרים למיטה עם הלב הולם". הטור המערכתי מציין כי מדובר במציאות שאין צורך להסביר לאף אחד, אך דווקא בתוך המצב הרגיש הזה, מתפתחת תופעה המכבידה על התושבים ללא הצדקה מבצעית.
בעוד שהכותב מדגיש כי "כונני החירום וההצלה עושים עבודת קודש אמיתית ועמוקה", הוא מטיח ביקורת קשה על ריבוי רכבי החירום המגיעים לזירות שכבר טופלו. "כשמגיעים לזירה וברור לכל עין שאין בה עוד צורך, שהכל טופל ושנסגר, ממשיכים להגיע רכב אחר ועוד אחד ועוד אחד" נכתב בטור. התופעה מתוארת כניסיון למדוד הצלחה לפי כמות הרכבים ולא לפי הצורך האמיתי בשטח.
הביקורת מחריפה כאשר מדובר בשימוש בצופרים בשעות הקטנות של הלילה, ברחובות שבהם אין כל עומס תנועה. "בכבישים ריקים לגמרי, אין פקקים, אין הולכי רגל, אין שום מכשול שדורש צפירה, ובכל זאת הם מפעילים צופרים נטו בשביל הפוזה" נכתב בביקורת הנוקבת. המחיר של אותה צפירה מיותרת הוא ילד שרק הצליח להירדם אחרי האזעקה ומתעורר שוב בבעתה, לא בגלל טיל, אלא בגלל רכב הצלה שלא היה צריך לצפור.
עוד באתר:
ב"המודיע" מבהירים כי הגיע הזמן להפריד בין הצלת חיים לבין הפגנת נוכחות. "הצפירה היא כלי חירום, לא כרטיס ביקור. לא הצהרת נוכחות. לא מחיאת כפיים עצמית בדרך לזירה" נכתב בטור. הדרישה מהכוננים היא לגלות אחריות ורגישות כלפי האוכלוסייה העייפה והמתוחה. כשהכביש פנוי והאירוע הסתיים, השעה שתיים בלילה היא "שעה לנסוע בשקט ולתת לילדים עייפים לישון".
הטור מסתיים בקריאה לראשי ארגוני ההצלה לרענן את הנהלים עבור המתנדבים והכוננים הפועלים בשטח. המטרה היא להבטיח שרכבי החירום יישארו סמל לביטחון ולא יהפכו למקור למטרד ולפחד מיותר עבור תושבי העיר. הניסיון לאזן בין עבודת הקודש לבין השמירה על שלוות נפשם של הילדים בבני ברק הפך הבוקר לאחת הסוגיות המדוברות ביותר בציבור החרדי.
יצויין, כי כונני הצלה עימם שוחחנו הדגישו כי מבחינת החוק, יש להפעיל את הסירנה בכל שעה, גם ברחוב שומם לחלוטין באמצע הלילה. במידה וצדקו דבריהם, יש לשקול ולשנות את החוק בהקדם, ויפה שעה אחת קודם.
