בזמן שטראמפ מטלטל את העולם עם החלטות שלעיתים נראות מהצד כ"בלתי שפויות" ישבנו לבדוק מה פשר ההחלטות שלו: מדוע בו בזמן שבו קיימת הפסקת אש וישנם דיבורים על שיבה לשולחן המשא ומתן, טראמפ נוקט בצעדים צבאיים של חסימת מצרי הורמוז שמנוגדים לחלוטין למו"מ מדיני.
ובכן, על פניו מדובר בשני צדדים של אותו מקל – של תרגיל טראמפי קלאסי: הוא חייב לפתוח את המיצרים ויהי מה. אם יוכל לכופף את האיראנים בשולחן המשא ומתן, מה טוב. אם לא, הוא מכין בדיוק ברגעים אלו תכנית צבאית שתמטיר עליהם אש וגופרית ותביא אותו לקבל את משאלתו בדרך אחרת.
טראמפ חייב את זה לעצמו, שכן לא רק הוא, כפרסונל, עומד כאן למבחן אלא גם שיטתו להחזיר את ארה"ב לגדולתה. אחרי שאיראן עשתה את מה שלא היה צפוי וחסמה את מיצרי הורמוז היא העמידה אותו למבחן משמעותי, אולי המבחן של חייו והוא לא ייתן לה לתמרן אותו או לתפוס אותו כבן ערובה.
עוד באתר:
ה'וול סטריט ז'ורנל' האמריקאי כתב על כך לפני כמה ימים. "איראן לא ניצחה במלחמה מבחינה צבאית. היא ניצחה בה מבחינה אסטרטגית. וזה סוג הניצחון שנשאר לאורך זמן.
המטרה של טהראן מעולם לא הייתה להביס את חיל האוויר האמריקני. המטרה הייתה לשרוד מספיק זמן, עד שהמחיר הכלכלי יהפוך לבלתי נסבל עבור וושינגטון. איראן יצאה מהמלחמה עם שני דברים שלא היו לה ב־28 בפברואר: שליטה בפועל במצר הורמוז, יחד עם מסגרת שתאפשר לה להפיק ממנו רווחים, וגם כוח הרתעה מוכח, כזה שהופך כל מתקפה רחבת היקף בעתיד למהלך עם תג מחיר שאף נשיא אמריקני לא ירצה לשלם.
"המלחמה הייתה אמורה להחליש את איראן ולחזק את מנוף הלחץ האמריקני – בפועל, איראן היא זו שכעת גובה אגרות על נתיב המים החשוב בעולם. גם היעד הלא מוצהר היחיד – שימוש במנוף של הורמוז מול סין – נמסר בסופו של דבר דווקא לידי איראן".
אשר לכן ברור מדוע כמה ימים לאחר מכן טראמפ הורה לחברי המשלחת שלו לנטוש את הדיונים בפקיסטן ומיד אחר כך הורה על חסימת המיצרים. אין מדובר בקפריזה אלא בצעד חכם ומתוכנן. טראמפ הבין שהאיראנים, אחרי ששרדו יותר מחודש של הפצצות והצליחו לדכא את ההמונים ברחובות, מרגישים על הגובה ובטוחים שהם במצב להציב לו תנאים, והחליט להגיב בדרך משלו.
זו החלטה שיש מאחוריה, עומק, מחשבה והגיון אסטרטגי קר ומחושב.
זה צעד שיש בו גם סכנות, אבל הן נלקחות בחשבון ויש לו גיבוי למקרה שכזה.
הוא הבין שאם האיראנים שלפו את הנשק הבלתי צפוי שלהם, חסמו את המיצרים ומטלטלים את העולם אנרגטית וכלכלית, טלטול שמשפיע גם על השווקים בארה"ב ויכול לגרום לו לתבוסה ב'בחירות האמצע' שיערכו בעוד חצי שנה, אין ברירה אלא להגיב במכת מחץ משלו, ובאותה מטבע.
האינטרס האיראני בחסימת המיצרים ברור מאוד. הם דורשים הֶסְדֵּר שיהפוך אותם לבעלי המיצר הבלעדיים באופן שיניב להם לא רק מנוף אסטרטגי שבו יוכלו לשלוט בנתיב האנרגיה הימי החשוב ביותר בעולם שדרכו עוברת חמישית מאספקת הנפט העולמית, אלא גם הכנסות כספיות אדירות שיחזיקו אותם על הרגליים.
הרווח הכלכלי כבר קורה בשטח: על רקע חסימת מתחריהם מהמפרץ לשווק את הנפט שבשטחן, מתחילת המלחמה מכרה איראן פי שתיים נפט מתוצרתה והרווח שלה היה גדול עוד יותר בגלל עליית מחירי הדלק. שתי ההתפתחויות האלו מאפשרות לה לעמוד הרגליים ולהמשיך לתחזק את עלויות המלחמה הגבוהות.
האיראנים התלהבו מהרעיון והקשיחו את לבם בחושבם שיצאו מחוזקים מהמלחמה, אלא שכידוע לכולנו מסיפור יציאת מיצרים, אחרי ה"ויקשה ה' את לב פרעה" מגיעות המכות; טראמפ הבין שעליו ליטול את החנית מיד המצרי ולהכות אותם בנשק שלהם.
המצור הימי שהכריז היה התשובה הבלתי צפויה שלו. הוא גורם להם להבין שמשחקים יענו במשחקים גדולים יותר. שאיך שלא יסובבו את זה הם עם הגב לתהום, חלשים ומוכים מאי פעם. שמכאן יצאו רק מופסדים. או שייכנעו או שיוכנעו.
במקביל האיראנים מתומרנים אותם בדרך נוספת. בעשותו כך אומר להם טראמפ: אני לא נלחם אתכם כעת, לא יורה עליכם ולא מפציץ אתכם. למעשה אני פנוי למשא ומתן אך כיוון שאתם מגיעים עם דרישות מוקדמות לגבי השליטה במיצרים – דרישות שאותן אתם מעגנים בצעדים צבאיים בשטח, אגיע למשא ומתן עם דרישות משלי, שגם הן מעוגנות בצעדים צבאיים בשטח: אתם לא בעלי הבית של המיצרים. לא תאיימו עלי. לא תאיימו על שלום העולם ותטלטלו את השווקים. לא אתן לכם להחזיק בנשק שאיתו תוכלו לשלוט עלי מרחוק ולהכאיב לי כל אימת שבא לכם. מיצרי הורמוז יחזרו להיות נתיבי מים בינלאומיים פתוחים לכל, מבלי שתוכלו להחליט מי יעבור בהם, ומבלי שתגבו עמלה בסך 2 מיליון דולרים.
כך הוא מצליח להעניש אותם ולהנחית עליהם מכה כואבת מבלי לירות יריה אחת, מבלי לבזבז תחמושת, ומתוך ניתוב מוצלח של הכוחות הגדולים שגם כך ריכז באזור.
טראמפ נוטל את החרב מידי האיראנים ונועץ אותה עמוק בליבם. הוא עושה כאן 'נהפוכו' קלאסי. במקום שהם ישלטו במעבר, הוא יהיה השליט שלהם. הוא יגביל אותם ולא הם יגבילו את העולם.
ברקע זה צריך לזכור שחיל הים האיראני הושמד כמעט לחלוטין. למעלה מ-150 ספינותיו טובעו בים ואפשר לומר שהוא לא מתפקד כחיל ים. נכון אמנם שלאיראנים יש יכולות לשגר ספינות מהירות מתאבדות, אבל גם הן הושמדו בקצב מסחרר. ספינות מלחמה תקניות כבר אין בנמצא וכך גם אין יותר ספינות שטומנות מוקשים.
