איך אפשר להתרכז ולכוון בתפילת עמידה? הסבא מנוברדוק המשיל את העבודה הרוחנית לשני בעלי חנויות בדים. אחד נכנס כל בוקר לחנות ועורך רשימת מלאי: יש לי פשתן, כותנה, וצמר – הוא מסתפק בקיים.
המוכר השני, לעומת הראשון, מחפש אפיקי מכירה, נכנס למשא ומתן ובאקטיביות מחפש קונים וסוחרים. זוהי עבודה של התחדשות.
הנמשל לפי הסבא מנובהרדוק הוא בכוונה בתפילה: שיש אדם שאומר את ברכת "מגן אברהם" בדיוק כמו המוכר הראשון: יש לי אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב – אך זוהי ידיעה סטטית שאינה מניעה אותו לפעולה.
עוד באתר:
לעומתו, מי שמכוון בתפילה חותר להטמיע בקרבו את המידות וה-DNA של אברהם, יצחק ויעקב שנמצאים בנשמתו, ומנסה לפעול באמונה בבחינת "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותיי". כאן נדרשת יגיעה.
אף שהאדם השני לעיתים נופל, הרי הוא כסוחר המסתכן בהפסד, אך העיקר שהוא נמצא בתנועה ותנופה.
בפרשת אמור התורה מלמדת אותנו על שתי מהויות של קדושה שמחדדים את ההתנהלות בין שתי המוכרים עליהם דבר הסבא מנוברדוק:
הקדושה הראשונה היא קדושת האומה שאדם מקבל מכוח היותו "חלק אלוה ממעל".
הקדושה השנייה היא קדושה נרכשת – קדושה עצמית שבה האדם אינו מסתפק בנתונים המולדים, אלא מוסיף ומקדש את עצמו מתוך **בחירה** חופשית.
קדושת ישראל היא הכלל, וקדושת הכהונה היא התעלות אינדיבידואלית שכל אחד קונה לעצמו. לכן ישנן דרגות ותפקידים במבנה הכהונה, כל כהן לפי מעשיו ולפי זקיקות טהרתו.
שורש קדושת שבט הלוי נבע מהלחימה והפרישות ממעשה העגל, ובהמשך ממעשה הקנאות של פנחס. הכהונה מסמלת את קדושת הבחירה האקטיבית.
מסיבה זו פרשת המועדות הוצמדה לפרשת טהרת הכהונה: קדושת החגים היא קדושה דינמית התלויה במעשי עם ישראל ובקידוש החודש – "מקדש ישראל והזמנים". זאת בניגוד לקדושת השבת, המייצגת קדושה קבועה וקיימת מששת ימי בראשית.
אלו הן גם שתי הדרגות "יעקב" ו"ישראל": יעקב הוא קדושת השורש של בני אבות, ואילו "ישראל" הוא לשון שררה ומלחמה – תואר שקנה יעקב אבינו בזכות מאבק מול שרו של עשו.
ולכן נאמר: "כי יעקב בחר לו יה, ישראל לסגולתו". המסוגלות של כל אחד מאיתנו קובעת את שמו כישראל, בשונה מקדושת יעקב המוענקת מאת השם יתברך.
השם יתברך בחר שלא לעשות אותנו גויים – ועל כך אנו מברכים בכל בוקר. אך הבחירה אם להיות יהודים, ובאיזו קומה, הופקרה כולה בידינו.
את השם 'יעקב' קיבלנו כירושה, אך את התואר 'ישראל' זהו שם שקונים רק בזיעה, במאבק ובסירוב עיקש להסתפק ב'מלאי' שנולדנו איתו."
נכתב על פי משנתו של רבי צדוק הכהן מלובלין בפרשת קדשים (אות יג).
