בסוגיית חינוך הילדים, הורים ומחנכים רבים מוצאים את עצמם חשים יסורי מצפון, תסכול וכאב עמוק. "אני משקיע, מוסר את הנפש, מורה ומלמד – וזה פשוט לא הולך, הילד לא בורח באש התורה", היא טענה נפוצה הנשמעת בבתים רבים. בשיעורו לפרשת בהעלותך, מציע הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון זווית ראייה פנימית ומשנה קונספציה, השואבת את כוחה מהלכות המשכן ומצוואות חז"ל.
התעלומה במסכת עדויות: מדוע סירב התנא לעזור לבנו?
הרב ג'ייקובסון פתח בסיפור תמוה המופיע בסוף הפרק החמישי של מסכת עדויות. המשנה מתארת את רגעיו האחרונים של התנא המפורסם עקביא בן מהללאל, שהיה מגדולי הדור ומופת של חוכמה ויראת חטא בשלהי בית המקדש השני.
על ערש דווי, פונה אליו בנו בבקשה אחרונה וטבעית: "אבא, פקוד עליי לחבריך". הבן מתחנן שאביו הגדול ישתמש במעמדו, בקשריו ובמוניטין שלו מול ראשי הישיבות ונשיא הדור, ויבקש מהם שיקרבו אותו ויעניקו לו הזדמנויות להצליח בגדול בתורה ובחיים.
עוד באתר:
תגובתו של האבא חותכת וקשיחה: "איני מפקיד". הבן המזועזע שואל: "אבא, שמא עוולה מצאת בי?", ועקביא בן מהללאל משיב את משפטו המפורסם: "לא, אלא מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך", ומיד לאחר מכן יצאה נשמתו.
"על פניו, הסיפור משדר קרירות, אדישות וניכור אכזרי", מסביר הרב ג'ייקובסון. "מדוע שאבא לא יעשה פרוטקציה בסיסית ולגיטימית כדי לעזור לבנו רגע לפני שהוא הופך ליתום?. אלא שהמשנה הטמיעה את הסיפור הזה כהוראה נצחית בהשקפת החינוך".
סוד הדלקת המנורה: המפעל ולא הפעולה
כדי להבין את פשר תגובתו של התנא, צלל הרב ג'ייקובסון אל הפסוק הפותח את פרשתנו: "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת". רש"י מתעכב על המילה "בהעלותך" ומסביר על פי הגמרא במסכת שבת כי ההנחיה לאהרון הכהן היא "שיהיה מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה" – כלומר, על המדליק להחזיק את האש בצמוד לפתיל, עד שהנר נאחז ובוער באופן עצמאי לחלוטין, ללא צורך בסיוע חיצוני נוסף.
בעולם הישיבות מוכר היטב החידוש ההלכתי של הגאון רבי חיים מבריסק (הגרי"ד סולובייצ'יק) בספרו על הרמב"ם. רבי חיים מחדש כי מצוות הדלקת המנורה אינה "דין במעשה ההדלקה", אלא "דין בחפצא של הנרות שידלקו במקומם" – המצווה אינה הפעולה הפיזית של הכהן, אלא התוצאה והמפעל שהנר יהיה דולק. זו הסיבה שברמב"ם נפסק שהדלקה כשרה בזר (ישראל שאינו כהן) ואפילו מחוץ להיכל, שכן זהות המדליק ומיקומו אינם מעלים או מורידים, כל עוד הנר דולק בסופו של דבר במקומו הראוי.
"לכו בנים שמעו לי" – דווקא כשהלכו ממני
הרב ג'ייקובסון קשר בין היסוד ההלכתי של בריסק לבין דברי דוד המלך בתהילים: "לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי יִרְאַת הַשֵּׁם אֲלַמֶּדְכֶם" חכמי המוסר (ובהם החתם סופר) תמהו: אם דוד המלך רוצה ללמד את הבנים, היה עליו לומר "בואו בנים שמעו לי". מדוע הוא משתמש בלשון גירוש והרחקה – "לכו בנים"?.
התשובה היא ליבת המהות החינוכית. "קל מאוד לגרום לילד או לתלמיד להקשיב כשהוא נמצא פיזית לידך, בתוך הבית או בתוך כותלי המוסד, כשאתה המבוגר האחראי, בעל הקול הרם שמחלק פרסים או עונשים", אומר הרב ג'ייקובסון. "אבל זו אינה מצוות החינוך. החידוש והאתגר הגדול הוא 'לכו בנים' – שהילדים ימשיכו לשמוע את קולך ואת מנגנת האמונה של אבותיהם גם לאחר שהלכו ממך, כשהם עומדים לבדם מול אתגרי העולם והרחוב".
הורים רבים טועים ומבלבלים בין 'יצירת מסגרת' לבין 'חינוך'. כפייה חיצונית, חוקים נוקשים ודאגה שהילד "ייראה טוב" בשביל השידוכים או הנוחות התרבותית של השכנים – כל אלו הם אחיזת גפרור זמנית. ברגע שההורה מרפה או מסתלק, האש עלולה לכבות. חינוך אמיתי פירושו "שתהא שלהבת עולה מאליה" – להעניק לילד את הכלים לזהות את האש הפנימית והנשמה העצמאית שלו, כך שיזדהה באופן אותנטי עם ערכי התורה.
המסר של מנהל בית הספר בניו יורק
הרב ג'ייקובסון שיתף בחוויה אישית מביקורו בבית ספר גדול בניו יורק, שם שאל את מנהל המוסד הוותיק (שמכהן 25 שנה בתפקיד) מהו חזון העל שלו (Mission Statement). המנהל הפתיע והשיב: "לא אכפת לי מה קורה בתוך כותלי בית הספר".
כשראה את תדהמתו של הרב, הסביר המנהל בכינות: "ההשפעה שלי בתוך המבנה מוגבלת וקלה לזיוף באמצעות משמעת. יום אחד התלמידים יסיימו, יטרקו את שער המוסד ויצאו לעולם. הדבר היחיד שאכפת לי ממנו הוא מה הענקתי להם שישאר איתם לנצח לאחר שיעזבו את המסגרת – האם נתתי בהם גאון פנימי, יושרה, אותנטיות, ביטחון עצמי ואהבה כנה לתורה וליראת שמיים?".
המתנה של עקביא לבנו: עצמאות נפשית
זהו בדיוק העומק שהסתתר מאחורי סירובו העיקש של עקביא בן מהללאל ברגעיו האחרונים. אילו היה האב משתמש בפרוטקציה וממליץ עליו לחבריו, הבן היה חי כל חייו בתחושת תלות פסיכולוגית ונפשית באביו המנוח, מתוך מחשבה שהוא "שווה" משהו רק בגלל הייחוס המשפחתי.
דווקא משום שעקביא ידע כי מחר הוא כבר לא יהיה שם בשבילו, הוא בחר להעניק לבנו יקרו את החיבוק הכי עמוק ואת המתנה הגדולה מכולם: עצמאות פנימית ואמון מלא בכוחותיו. באומרו "מעשיך יקרבוך", מסר לו האב: "אני מאמין בך, הנפש והאלוקות שבתוכך מסוגלות להפוך עולמות בזכות עצמן. אתה לא תלוי בי".
הרב ג'ייקובסון סיכם והדגיש כי אין תחליף לעבודה פנימית קנה של ההורים עם עצמם. הילדים אינם שוטרים, והם קולטים מיד האם היהדות של הוריהם היא חוויה חיובית, חמה ומלאת שמחה פנימית, או שמא מדובר בעול מאולץ ותרבות חיצונית בלבד. "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. כשנפסיק להפוך את הילדים לקורבן של החולשות ויסורי האשמה שלנו, ונלמד להדליק את השלהבת הפנימית של עצמנו – נזכה לראות את האור עולה ומאיר את הדורות הבאים מאליו".
